וככה נים לא נים, בוחנת את זרועי הצנומה, תוהה על השילוב המוזר
של תחושת שובע וחולשה גדולה, התחבר לו סיפור המעשה התפל הזה
בראשי.
שחור לבן, חליפות ערב, סרט הוליוודי תפל משנות החמישים, הוא
מלח חייל בעל פני תינוק עגולות. והיא? יפה, כן יפה זה האפיון
שלה. תלתלי בקבוק, קרסוליים מוצקים, שפתיים כשושנים, חצאית
פרחונית. והיא? מחכה. מחכה, זה התפקיד שלה לחכות. מוטלת במיטה,
ניצבת בחורשה ומחכה אך אבוי, משהו השתבש עם פנלופה החיננית
שלנו. היא נהייתה מכוערת, התכערה, מה קרה? על זה לא נאמר דבר,
החוליה החסרה, אבד הטעם לקיומה וכי מי רוצה פנלופה מכוערת? וכך
היא מוטלת במיטה במלוכסן, פיסת גזה מכסה את פניה והנה הוא קרב
המלח, החייל בעל פני המלאך המיועד שלה, אבוי, עוד מעט הוא ירים
את המטפחת. כאן נשארתי רק עם התחושה חמיצות, החמצה, ויתור,
השלמה, השלמה מחוייכת, השלמה מתוך יאוש. איך ממשיכים את הסיפור
הזה? אולי עם הסיפור על האיש בעל החולצה הכתומה, המכשף. כן,
זאת אני שחרזדה מעלה ממעמקי הווייתה המיוסרת, דולה בשתי כפות
ידיים את קרומי ישותי הרירית והם אינם מצטרפים לכדי סיפור.
והנה שוב עלתה פנלופה שלנו בסרט אחר, מגפונים, מעיל אדום בוהק,
אודם שפתיים, שער שחור ככנף עורב, מצמידה ברכיים רגליים יפות
יושבת לה בכורסא בין שתי מנורות, ומחכה. פנלופה לטינית דווקא.
למי היא מחכה? לאיש עם החולצה הכתומה? אקדח המופיע במערכה
הראשונה הוא ללא ספק אקדח עשן, חיוך מהורהר, פלאי, חזה ממגנט,
סנטר עטור זיפים בן יומיים. כמה פתטי. האם היא שמעה אי פעם את
קולו מאוהב או רק היה נדמה לה? האם היו אלו באמת עיניו שהיו
מונחות עליה כל הזמן לכל מקום שתלך או רק עיניה המחפשות ולבה
המשתוקק? אוי הוי פנלופה הלטינית שחורה ונאוה וחולה מאהבה, כן
כן כל בוקר הייתה פותחת במרוץ מטורף אחריו אולי תספיק להציץ בו
בגנבה בעודו נפרד מאשתו ומילדיו, מותחת את צוארה הארוך והנאה
מעבר לגדר. אובססיבית מטורפת לגמרי. אי אי פנלופה.
בסוף היא קנתה אותו בכסף, שילמה מחיר יפה. חיכתה שיעשה לה. הוא
שפט את הקדרה שלו, רקח בשמים ועשבים, העלה באוב את צורת אהבתה
מבלי לדעת. זה היה צריך לעבוד וזה לא עבד. נקודה. משהו השתבש
שם, צבע ההילה שלה הלך ונחלש, הוא לא הבין, היה מתוסכל ומר.
איך מסיימים את הסיפור הזה? זאת אני שחרזדה דולה מתוך הוויתי
המיוסרת קרעים קרעים והם אינם מצטרפים לכדי סיפור ולכן אחתום
בשיר אחד של בת ים צפונית יפה  ומשתוקקת מוטלת על החוף בין
המשברים, מצמידה את גופה הלוהט אל החול אולי ירווח לה ושרה
"אני בהט, אני שלג, אני זהב נוצץ אני הים הצפוני הסוער שקפא על
אצבעי. מי אתה? מה אתה רודה בתוך כפות ידיך?
וככה נים לא נים, בוחנת את זרועי הצנומה, תוהה על השילוב המוזר
של תחושת שובע וחולשה גדולה התחבר לו סיפור המעשה התפל הזה
בראשי.