אבא קנה אקדח חדש. יפה כזה ונוצץ, דבל-אקשן, 9 מילימטר
פרה-בלום. הורג את הרעים כמו כלום. מרחוק. במיוחד עם הכדורים
החדשים האלה, שמתפוצצים לכל הטרוריסטים בבטן. כל-כך יפה, וחזק,
והורג. אז הייתי חייב להראות ליניב. סיפרתי לו על האקדח, והוא
נורא התלהב, וביקש לראות, אז עשיתי את עצמי כאילו אני לא ממש
רוצה, כי זה "נורא לא אחראי", ובעצם רק חיכיתי לראות מתי הוא
יישבר. יניב בא אלי היום בארבע. אבא לא בבית. בעצם, אף אחד לא.

15:30, ואקדח יושב אצלי ביד, נוצץ, וחדש, ויפה. נותן לך מן סוג
של ביטחון... אני צריך כזה סוג של בטחון עכשיו. נראה, נראה את
מזרחי המניאק בא עלי עכשיו. כשהוא בא עלי אז, לו היה מקל, ולי
לא היה כלום, ועכשיו יש לי צלקת. לפיתה חזקה בשתי הידיים,
מכוון, וסוחט את ההדק - קליק. המחסנית על השולחן. עם הכדורים
שמתפוצצים בבטן. נראה עכשיו איך ייצא - אלף מקלות שיביא.
"איים א לאבר, נוט א פייטר". אני מחייך, והטלוויזיה ממשיכה
לדבר. מסיט את הראש מהמרקע, ורואה פתאום תמונה שלנו ביחד,
במכתש רמון. יא, איזה כיף היה שם. אספנו חולות צבעוניים, ושמנו
בבקבוקים, והתחבקנו, בלילה, ליד המדורה עם הקפה השחור, כשהיה
נורא קר. קר לי גם עכשיו. מה שמצחיק זה, שהמדחום אומר 32
מעלות. והשעון אומר 15:42.
התעודה אומרת - "ממשיך ללמוד, אך לא בבית ספרנו". אם רק הייתי
יודע איפה הוא גר, מפוצץ, מפוצץ הייתי אותו במכות עכשיו. אז מה
אם העבודה הגיעה שבוע באיחור? על זה לתת נכשל?? אז אמרתי לו מה
אני חושב עליו. וגם ליועצת לא חסכתי. ואת הרכזת, אם אימא שלה
לא הייתה מתה, אפשר היה לחשוב שאני מכיר את האימא ממש טוב,
מבחוץ ומפנים. השתמשתי במילים כאלה, שלא ידעתי שאני מכיר, ואני
אפילו לא בביולוגית.
ועכשיו אני לא בכלום. יושב בבית, מחליף ערוצים, רואה בפעם המאה
את פרק 384, איצי ופיצי נגד זעם הרשע. בדרך כלל, במצב הזה אבא
היה צועק! ומתרגז! איזה קולות!!! "אתה לא תגיע לשום דבר, חתיכת
בטלן!!! בבציפר לא הצלחת להישאר אה?" ואז נותן לי עוד פעם את
האולטימטום "הסופי" - תמצא עבודה תוך שבוע, או תעוף לי מהבית.
מאז שאימא נפטרה הוא לא היה אותו דבר. תמיד עצבני. נכון, אני
לא הילד הכי קל בעולם, אבל מכות בגלל צינגלה? עדיין יש לי
סימנים על הגב. לפיתה, קצת רועדת, התמונה שלו בין הכוונות -
קליק.
החתול האנטיפת נכנס לחדר. אם יש כזה דבר חדש, חייבים להראות גם
לו, לא? אז הראיתי, והסברתי, נצרה, בית בליעה, הכל. החתול
הסתובב ועזב את החדר. לא נורא. חתול שמן בכל מיקרה. 15:55. עוד
חמש דקות יניב מגיע. אתמול בלילה, כשכולם ישנו, ואני הייתי
באינטרנט, הראיתי לחברים שלי את האקדח החדש. אחד מהם שאל אתי -
"כמה עולה?". אמרתי לו - "על גופתי המתה". דבר נחמד האינטרנט.
אפילו שהחברים שלי זה לא כל-כך בחינם. ולאחרונה הן לובשות בגדי
עור צמודים... אבא אמר, שאני מופקר שאני מנופף את האקדח ככה
בכל העולם, ובאינטרנט, וגם מול המחשב. אבל לא נורא היה אכפת
לי, כי לאבא היה אקדח חדש, וחייבים להראות. האינטרקום צפצף.
- "מי זה?"
-"יניב"
-"בא תעלה".
יניב עכשיו בטח במעלית. עוד 30 שניות יהיה כאן, בדיוק בזמן.
חבל שהיא לא פה. ומזרחי. ואבא. ואימא. עם כולם הייתי סוגר
חשבון. דפיקה בדלת.
קליק. את השאר לא שמעתי. הפעם המחסנית לא הייתה על השולחן. אבא
קנה אקדח חדש, והייתי חייב להראות לאלוהים...