'אני מניחה שזה בסדר.' חשבה השחרחורת. היא התרחקה מאותה חבורת
ילדים שכרגע לא ממש רצו שהיא תהיה שם. היא חייכה כל עוד שחשבה
כי הם רואים אותה. בראשה התנגן שיר מוכר, אותה הרגשת ניכור
וחוסר השייכות. עיניה התמלאו אותם מראות של הרחוב הקר. משום מה
לה לא היה קר אך כל האנשים הבודדים שעברו ברחוב התעטפו
במעיליהם, אז היא הניחה כי קר.
  היא ראתה כמה אנשים עוברים בזמן שהלכה אבל משום מה לא ראתה
את הפרצופים שלהם. זה היה מאד מוזר בשבילה, היחס לפרטים היה כל
כך חשוב בשבילה, אבל רק בדברים שקשורים לאישיות. היא התיישבה
על ספסל באמצע שום מקום, נראה לה שיש שם עץ. הדבר היחידי שהיא
חשבה עליו כרגע היה מה שאין, מה שהיא אבדה, זו היתה אשמתה
שלה.
  היא הרימה את רגליה על הספסל, וקברה בברכיה את פניה. היא
הרגישה משהו נוחת על הספסל עם כובד אך בנינוחות. היא הרימה
באיטיות את פרצופה האומלל  רק כדי להביט לרגע כדי לוודא כי זה
לא סתם מוזר אחד.
  היה לו שיער מחומצן עד לצבע לבן, ועור תואם. הוא כנראה
בדיוק חמצן כי לא ראו לו את השורשים. העיניים שלו הביטו ישירות
לתוך עיניה והיה להן צבע מהפנט, ירוק מדהים בהיר עד כמעט שקוף.
בטוח, עדשות מגע, חשבה לעצמה.
  "אני," לחש. "מורשה לשבת כאן?" שאל בענווה.
  "זה ספסל ציבורי." אמרה בפשטות. היא רצתה לשים את ראשה על
ברכיה שוב אך משהו עצר אותה.
  "שמי לוקס," אמר והושיט את ידו, ללחוץ את ידה.
  היא הורידה את רגליה מהספסל, והושיטה לו את ידה. "לירי."
ענתה.
  "נעים להכיר." אמר, כשהוסיף 'חיוך נחמד מידי לשעה זו של
הלילה. איזו שעה זו? חושך אבל לא יכול להיות שמאוחר מידי.'
חשבה. "כנ"ל." אמרה. הם לחצו ידיים. היתה לו יד קרה כמו קרח.
  "מה השעה?" שאלה.
  "איו לי שעון," אמר. "אני לא אוהב אותם. אלא דברים מטקטקים
שמודדים כלום בעצם." כל הזמן היא לא יכלה להפנות את מבטה
מעיניו, והיא כל כך רצתה. מגע הקרח של ידו עדיין היה מורגש
בידה והקור צמרר אותה.  'זה לא כל כך קר, אנחנו בארץ טרופית,
אפשר לחשוב שהטמפרטורות הן...' מחשבתה נקעה. 'על מה חשבתי?'
שאלה את עצמה. 'אני לא חושבת במקוטע אף פעם!'
  "אולי את יודעת היכן נמצא קניון עזריאלי?" שאל.  'יופי,
צפוני מפגר שאפילו לא יודע איפה הוא יכול להתנהג כצפוני שהוא.'
חשבה. "יש פה תחנת אוטובוס קו 63, כשתעלה תבקש מהנהג שיגיד לך
מתי לרדת." השיבה, בזמן שהצביעה על תחנת אוטובוס מהצד הנגדי של
הכביש. היא הפנתה לבסוף את מבטה, שמה את רגליה על הספסל, וקברה
בברכיה את הפניה.
  לוקס הלך משם עם מחשבותיו. 'מה זה צפוני?' חשב לעצמו הקוסם
הצעיר. כמעט היה לו אותה ואולי היא היתה יכולה גם להועיל לו עם
הנוכחות החזקה שלה. הוא ישב בתחנת האוטובוס והביט אל עבר הספסל
שהיה עכשיו ריק, ולירי? טוב לירי נעלמה מזמן...