יאיר ישב בחדרו וראה טלביזיה. על המסך ריצדו תמונות מקוסובו.
נאט"ו בדיוק כבשו אותה, ולו, ליאיר, לא היה ממש איכפת. הוא
נזכר בהקדמה הקצרה שהמרצה שלו בקורס החובה של מדעי המדינה נתן,
וחשב. במשך מאות בשנים האזור היה מוקד למריבה.
העמים באזור שחטו אחד את השני, כל פעם קבוצה אחרת בצעה זוועות
באחותה. יאיר כבר היה מיואש. בצעירותו הוא השתתף בנוער מר"צ,
וניסה לגרום לכולם להבין שבעצם יש פה אי הבנה, אבל עכשיו, בגיל
21.5, קצת פחות נאיבי, הוא חשב שזהו טיבעו של עולם. ולכן הוא
לא רעד בהתרגשות כישראל הצילה פליטים, ולא רעד בבכי כשלא.
המרצה הדגיש שמדי פעם היו פסקי-זמן במלחמה באזור. זה קרה מדי
פעם, כשהאזור נכבש. בפעם האחרונה שזה קרה, עם הסובייטים, הייתה
חזית מאוחדת למשהו כמו 50 שנה, והסרבים והאלבנים התחתנו אחד עם
השני, ואהבו אחד את השני... ואז האימפריה הסובייטית נפלה ו...

נו טוב, כנראה שזהו טבעו של עולם, אמר יאיר. כיבה את
הטלוויזיה, כיבה את האור, כיבה את הטלפונים, הסלולרי, הלוויני
ואת שלושת הקווים הרגילים, והלך לישון. ענת כבר ישנה, מכורבלת
בעצמה. תלמידה מצטיינת, רשימת הדיקן, החברה שלו. תמיד 100
בהכל. חוץ מבפסיכומטרי. שם 800. אמיר חלץ את רגליו מתוך
הטימברלנד, הוריד את הקדס והליוויס, הוריד את הבוקסרים
(מצ'תונים), קיפל יפה ושכב ערום. בהה בתקרה 2 דקות, ואח"כ בהה
בענת. הילדה הכי יפה בכיתה. גם הכי חכמה. ומצחיקה, לא לשכוח.
יאיר היה במסלול המצטיינים של הטכניון, בחודש הבא הוא ישלים את
התואר שלו במחשבים. אנשים במסלול שלו בד"כ מקבלים הצעות מחברות
תוכנה חודשיים לפני שהם מסיימים את התואר. הוא קיבל חצי שנה
מראש. 15000 נקי ממס בלי לשאול לשאלות. יאיר עצם עיניים.
בחוץ זמזמו הצרצרים, והוא זכר טוב-טוב איך זמזמו לו הצרצרים 50
ק"מ בתוך לבנון. בסה"כ הוא נהנה בסיירת. חבר'ה טובים, מצוינים.
אחוות לוחמים כזאת הייתה שם. איך כולם שנאו את המפקד המנייק.
הייתה כזאת תחושה של ביחד. אכלו ביחד, חרבנו ביחד, הה, גיחך
יאיר לעצמו, אפילו זיינו ביחד. לא אחד את השני, אבל את אותן
הבחורות. אורי, חבר שלו, אותו אחד שאתו הוא החליף שבועה בנוסח
פורסט גאמפ - ש"אם משהו יקרה לאחד מהם אז", והיה בטוח שזהו,
הוא מצא חבר לחיים, לא צלצל ולא החזיר שיחות כבר די הרבה זמן.
שבעה חודשים, כשחושבים על זה. כן, לפני שבעה חודשים הם הזדכו
ביחד בבקו"ם ומאז... נו, טוב, הוא בטח עסוק. גם אני הייתי
עסוק. גם את יוסי, חבר שלו שנפצע, הוא הפסיק לבקר. ענת אומרת
לא לשים לב, שהאפס הזה, אורי, בסה"כ 700 בפסיכומטרי ובלי אוטו,
לא שווה את הזמן של הפוצי שלה. חברים של יאיר אמרו לו שזה מה
שהיא אמרה עליו פעם, עד שהתברר לה שיש לו דירה בגן העיר ופול
כסף. אמיר החליט שהוא לא חושב על זה יותר.
הוא פקח את עיניו, הסתכל על ענת והבין שקיבל החלטה נכונה. היא
ממש יפה, ענת. יאיר קם והלך למטבח. המקרר היה מלא בפלסטיק,
והיה קשה למצוא שם משהו אמיתי לאכול. סגר את המקרר, ופתח את
הדלת. העיתון של הבוקר שכב על המפתן. אמיר פתח אותו, עיתון
הארץ כמובן, קרא את הכותרות הראשיות, וראה איך ביבי דופק את
כולם, ולא אכפת לו מכלום, ואיך הוא משיג בדיוק את מה שהוא
רוצה. בדיוק. זה מה שדרוש בפוליטיקה, אם יש משהו שהוא למד
בנושא, זה זה. על השידה בכניסה היו מונחות כמה תמונות מהטיול
האחרון שלו ושל ענת ביחד. חצי מהזמן הם היו מסוממים לגמרי,
עושים 210 על האופנוע, ושרים בקולי קולות ברוח. בלילות היא
בכתה, ולא רצתה לתת לו להבין למה. את הציוד לטיול הם קנו ביחד,
הכל פלסטיק, קל וזול. ונשבר. נו מילא, אי אפשר לקבל הכל. הייתה
שם תמונה אחת שהוא אהב במיוחד, זה היה כשהשוטר סימן להם לעצור,
והם עצרו, והוא רצה לרשום להם דו"ח ויאיר כבר נלחץ, וענת לא.
היא חייכה אליו בצורה שרק ענת, עם הפרצוף המנותח פלסטית שלה,
עם האף הסולד, יכולה לחייך ואמרה לו - סע. והשוטר הסתובב ונסע
בכיוון השני.
והם נצחו.
יאיר הסתכל בעיתון וראה את השוטר בבגדי אסיר. מסתבר שנמצאה
גופה 25 ק"מ והשוטר היה היחיד שהיה באזור באותו הזמן. הוא שאל
את ענת אם לא כדאי שהם ילכו להעיד, והיא אמרה לו - לך, לי אין
זמן. אבל היו המון מבחנים. והמון עבודות. וחוץ מזה, הוא לא
בדיוק היה צריך את השם שלו מעורב בכזו פרשייה, נכון?
השחר עלה. ואמיר הסתכל על השולחן שלו, וראה תמונה של סבא, שהיה
חלוץ בדגניה, עם חיוך דבילי על הפרצוף, חשוף חזה שזוף, טוריה
ביד האחת, וביד השניה לוחץ את היד למנהיג היישוב. פעם אחת יאיר
ישב אתו, עם סבא, בבית אבות ושמע איזה איש גדול היה ז'וריה,
ואיזו השראה הוא נתן לכל הפועלים, ואיך רק לראות אותו בבוקר
נתן לך כוח לכל היום. ואמיר התחיל לזמזם "הוא היה גיבור, הוא
קרא לדרור", בשקט, בשביל לא להעליב את סבא. דברים אז היו
אמיתיים, סבא אמר. פועל היה פועל.  
יאיר חזר למיטה. הוא הסתכל על התמונה של סבא, הסתכל על התמונה
של ביבי צוחק בעיתון, הסתכל על היד שלו שחיבקה את מי שהזדיינה
עם החבר הכי טוב שלו לפני יומיים, הסתכל על המים המינרליים
המעוצבים שהיו לו ביד השנייה וצחק. צחק ככה שכל הבניין רעד.
צחק ככה שבא לבכות...