עומדת ובוהה בה.
מקשיבה ולא שומעת.
מדברת, ולא מוציאה מילה.
ופתאום גופי כבד עליי.
ראשי מתערפל, נקודות שחורות מרצדות אל מול עיני, ולאט לאט הכל
מחשיך. הצלילים מסביבי דועכים,
רגליי תיכף כושלות תחתיי, והכל למה?!
הרי מראהו של דם אף פעם לא הפריע לי במיוחד.
כך שמראהו עלייך, חברתי הטובה ביותר, לא שינה בי הרבה עוד
מהרגע הראשון בו ראיתי אותך עם התחבושות. אך משהו בך גרם לי
לחוש ברע.
גרם לי למעוד בפעם הראשונה בחיי, ולחוש את קרבתה של האפילה
שבחוסר ההכרה.
אולי ריחו של בית החולים שעוד נדף ממך. אולי העיניים הנפוחות,
התחבושות, המבט העייף והכואב בכל פעם שאת מנסה לקחת עוד ביס
מהקציצה, או עוד כפית של מחית תפוחי אדמה.
ואולי, אולי כי הזכרת לי את אבי. אותן עיניים מלאות כאב
ועייפות. אותו מבט עצוב. אותן שקיות שחורות מתחת לעיניים. אותה
הליכה שפופה חסרת מטרה.
והיום, היום ישבתי ליד מיטתך, וצחקנו ודברנו ונזכרנו...
ובכל מבט שהעפתי בך חשתי את הכאב בלבי.
הכאב על כך שביליתי יום שלם לידך, אך לא הייתי מסוגלת לבלות אף
לא שעה שלמה ליד אבי. אותו אדם שהיה חולה באמת. אותו אדם שיצר
אותי מכל בחינה אפשרית. אותו אדם שליד מיטתו כבר לא אוכל לשבת
לעולם. אלא אולי רק לעמוד כמה דקות ליד הקבר...
ואולי אותה היכולת באה עם הגיל, עם הבגרות, עם ההתגברות.
אך עדיין האשמה רודפת אותי, ודמעות עולות בעיני.
לו רק יכולתי להחזיר אחורה את הזמן,
ורק לשבת ליד מיטתו, להחזיק לו את היד.
להקשיב, לדבר, להצחיק, או סתם לבכות אתו.
לו רק יכולתי להעלים את רגשי האשם...