אומרים שמי שלא יכול להיות עם עצמו מדבר כל הזמן. אומרים שמי
שעצוב חייב כל הזמן רעש, כי הוא מפחד להיות עם עצמו.
נוח חזר עכשיו מהודו. ומדרום אמריקה. ומסיני. ומאוסטרליה. כבר
3 וחצי שנים אין לו בית - מחפש את עצמו. ועדיין הוא מרגיש לא
נוח כשמכבים את הרדיו.
נוח יושב עכשיו בטרמינל. "טיסה 434 מתל-אביב לאתונה יוצאת
עכשיו"  - הרמקול אומר. נוח - שכבר מכיר טרמינלים - יוצא,
ויושב על המסלול. ג'מבו מתקרב לנחיתה. לנוח יש עכשיו תסרוקת
חדשה, מהסוג שמקבלים כאשר עושים פן לאחור. במשך שלוש שעות. כן,
לג'מבו הזה היה חתיכת הדף.  
נוח ניסה כבר הכל. פטריות, גראס, סנפלינג, באנג'י, שילובים
שונים, אפילו קצת הרואין. להגיד ת'אמת, לא גרם לו להרגיש
גיבור. הוא כבר ישב כל הלילה עם חבר'ה שהוא לא מכיר, שמע ביטלס
וחיכה לשמש שתעלה מעל האפאלצ'ים. הוא כבר זיין שש בחורות שהוא
לא מכיר בלילה אחד. הוא כבר היה בתלפיות, הוא כבר התקבל
לתוכנית המצטיינים בייל. ועדיין, קשה לו להיות רבע שעה לבד.
נוח שוכב על המסלול, ומקשיב לטראנסים בווקמן. הכוכבים, באופן
מפתיע, מנצנצים גם פה. לנוח אין חברים. לנוח יש אחוקים. לנוח
אין ידידות. יש רק חברות. לנוח אין עם מי לדבר, ועדיין, הוא
מדבר כל הזמן. וכל הזמן מדברים אתו.
נגמרו לנוח הבטריות - והוא מתחיל לפחד - הטיסה הבאה לא מגיעה
עד 05:35 ועכשיו רק 4:53.  הוא מתחיל לזמזם. ובקול יותר רם.
מתחיל לשיר. כמעיין המתגבר. כמעיין הבוכה. הסביבה מתחילה
להתערפל ונוח מקווה שהוא נרדם, ולא נכנס לקריז. בכל מקרה, הוא
שמח שנגמר החלל הזה. שקורה משהו. חולפת ל"רוח נודדת" החוויה
הדרום אמריקאית שלו. איזה מבט הזוי על מה שקרה אז. הוא מסיט את
הראש, כי זה לא בדיוק מה שהוא רוצה לראות עכשיו, ורואה את
רידינג. נוח מחייך. הוא מנגב את הזעה הקרה וחושב - הראיתי להם.

"לכל זמן, ועת לכל חפץ". נוח מסתכל על הסכין שלו, וחושב על
העת. הוא מחזיר את הסכין לנדן. הוא שומע את הקריינית אומרת
משהו בקול עמום ברקע. לא הפעם - הוא חושב. נוח עייף. במובן
המלא ביותר של המילה. הוא אף-פעם לא מצליח להיות ערני. לפעמים
הוא מתגעגע לימים שהיה יותר ברור. יוצאים לחצר לשחק - חוזרים
עד החושך. אימא מכינה אוכל. לא צריך לדאוג.
נוח עדיין לא מצא את עצמו. למרות שהוא חיפש. ואחרים עזרו לו.
ועכשיו הוא עייף. והוא לא יכול לישון. ונגמרו לו הקלישאות שהוא
יכול להיצמד אליהם. הוא כבר היה בודהיסט, וגילה את הנפש הנצחית
שלו, רק לא ממש הבין מה היא עושה עכשיו. נוח התחיל ללכת על
המסלול. יחף. שיכור, ולא מיין. התחיל לרוץ. וחזר ללכת. המסלול
רחב וארוך. אין לו לאיפה ללכת. נוח נשאר פה. תקוע פה.
נוח רואה אותה יושבת על המסלול, ערומה לגמרי. הוא מתקרב, יושב,
והשמש עולה - בשקט.