אני טיפוס שמכבד. ולא רק מכבד, אפילו מעבר לזה; כשצריך עומדת
דקת דומייה, מקריאה כמה מילים, מחבקת חברים ואפילו מזילה
דמעה.
את רון הכרתי באחת מהפעילויות החברתיות שלי במהלך כיתה י'. אני
הייתי היו"ר, ניהלתי את הקבוצה, ורון היה אחד מהחבר'ה שעבדו
כולם ביחד.
רון הוא טיפוס מיוחד. מאז שהכרתי אותו לא הספקתי ללמוד עליו
הכל...
הוא לא נראה מדהים, הוא גבוה ומאוד מוצק, פנים נעימות, ועיניים
בצבע תכלת בהיר, כאלה עוד לא יצא לי לראות. יש לו חוש הומור
טוב וטעם מעולה במוסיקה. הוא גם מתנשא, ויש לו אובר ביטחון
עצמי.
מהדקה הראשונה שהכרתי אותו ידעתי שהוא סיפור בפני עצמו.
לאט לאט נהיינו ידידים ממש טובים. היינו מבלים אחד אצל השני,
מדברים המון ושומעים מוסיקה ומעבירים את הזמן בכיף. אפילו פעם
אחת לא חשבתי עליו כעל אופציה רומנטית.
יום אחד ישבנו בחדר שלי, על המיטה, ורון התנהג קצת מוזר
מהרגיל. זה היה ערב יום השואה ואני תכננתי לבלות מול הטלוויזיה
ולכבד. כמו שאני יודעת לעשות יפה מאוד. לראות את הטקס ביד ושם,
להזיל דמעה, ואח"כ לראות, שוב, את רשימת שינלדר. אבל לרון היו
תכניות אחרות... הוא ניסה כל הזמן לדגדג אותי ואמר מילים
שיכולות להתפרש גם כ"הזמנה".. שיחקתי אותה תמימה, אולי כי באמת
הייתי תמימה. בסופו של דבר רון התייאש ועבר לתכנית ב', הוא שוב
דגדג אותי והפעם דאג שהדגדוג יסתיים בכך שהוא ישכב מעליי. וכך
קרה. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו - "יופי, מרוצה? זה לא חכמה
לדגדג אותי ואתה יודע את זה, עכשיו קום אתה כבד". רון הסתכל לי
בעיניים ואמר לי: "חשבת פעם על איך זה יהיה להיות איתי?"
וואוו. בלעתי את הרוק. הבן אדם ישיר, אין מה לעשות. האמת היא
שחשבתי, אבל למה שאני אגיד לו את זה? גם ככה הבן אדם תופס
מעצמו יותר מידי.
מפה לשם, רון ניסה לשכנע אותי שכלום לא יקרה אם גם ניתן לקטע
הפיסי שחרור אצלנו ולא נתבייש, ו"נזרום", אני זוכרת את המילה
הזאת טוב משום מה... אחרי כמה דקות של שכנועים הסכמתי. היה לי
כבד ורציתי להעיף אותו ממני. התנשקנו. הוא נישק גרוע. היו לו
שפתיים קטנות וזיפים מרגיזים, אבל לא התלוננתי...
סיכמנו שלא מספרים לאף אחד, שזה בינינו, ושמתייחסים אחד לשני
רגיל, ובמיוחד ליד אנשים.
כמה ימים אחרי זה היינו בטיול שנתי. התאפקנו יפה והכל היה
נהדר.
אחרי הטיול באתי אליו הביתה ועשינו דילוג על כמה מהשלבים
הבסיסיים של התחרמנות וישר עברנו לנגיעות. דוגרי? היה כיף, פעם
ראשונה שלי, בכל זאת הייתי בת 16...
אחרי כמה ימים היה יום העצמאות, הלכנו ביחד לאמפיפארק בראשון,
רוק עצמאות. היינו רון, אני ועוד 3 חברות שלי. הייתי באטרף, כל
הזמן הסתכלתי עם מי רון נמצא ומי מחבקת אותו עכשיו ומה הוא
עושה ולאן הוא הולך ו... פתאום קלטתי - אני מתחילה להתאהב
בבחור.
כמה ימים אחרי זה אמרתי לו שאני לא רוצה יותר להמשיך עם
ההתחרמנויות האלה, ושאני מתעקשת שכלום לא ישתנה בינינו. עלק
כלום לא ישתנה. מהר מאוד הפסקנו לדבר. היה חופש גדול, ואיכשהו
פתאום שוב יצא לנו לדבר. כנראה שנזכרנו כמה כיף היה ביחד
וחזרנו להיות ידידים טובים. רק מה? רון היה בטוח שאני חמה עליו
רצח ומתי שהוא רק ירצה אני שלו. מה אני אגיד לכם? אז זהו,
שלא...
הוא היה נוגע לי בחזה מתי שרק רצה, ומנשק אותי מתי שרק יכל וכך
הלאה. כל פעם צעקתי עליו מחדש. אז מה אם רציתי אותו? רציתי
אותו כאהבה, כחבר, ולא כיזיז.
רון לא הפסיק עם הקטעים המסריחים שלו ואני רק התחלתי יותר
להתעצבן...
יום אחד כבר לא יכולתי יותר וצעקתי עליו ממש. רבנו קצת וכמעט
שבכיתי, רק הגאווה החזיקה את הדמעות בתוכי. רון יצא ממש כועס
מהבית שלי, עלה על הטוסטוס המסכן שלו ונסע הביתה.
אחרי שעה קיבלתי טלפון מאבא שלו. הוא אמר לי שרון לא חזר
הביתה, שרון עשה תאונה עם הקטנוע והוא עכשיו במצב אנוש בבי"ח
קפלן. רון מת באותו הלילה.

בלוויה שלו עמדתי, קרוב למשפחה. וכיבדתי. כי ככה אני יודעת הכי
טוב. חיבקתי את אמא שלו, עמדתי יפה ובשקט, הקראתי משהו שאמא
שלו ביקשה שאני אכתוב עליו בתור החברה הכי טובה שלו ואפילו
הזלתי דמעה. מה לעשות, אני טיפוס שיודע לכבד.