הלכתי לאכול וכשחזרתי ראיתי שההורים שלי הפכו לשני יצורים
ירוקים בעלי שיניים מחודדות וחיוך רשע.
"אמא? אבא?" שאלתי אותם, אבל במקום לענות לי הם פשוט התנפלו
עליי וניסו להרוג אותי. ברגע שהייתי לכוד בין הטלפיים של אמא
שלי ובין השיניים של אבא שלי התחרטתי שלא למדתי את ההסטוריה של
הגזע שלנו. תמיד ידעתי שאני לא אדם כשאר בני האדם, שאני חצי שד
מהגיהנום, אבל אף פעם לא חשבתי לבדוק את זה לעומק, לראות מה
המנהגים של שדים מהגיהנום, ובאמת איך יכולתי לדעת שיש לגזע
שלנו מנהג שבו ההורים טורפים את הצאצאים שלהם כשהם מגיעים לגיל
17, שזה טקס התבגרות כזה?
ניסיתי לדבר איתם בהיגיון, להסביר להם שאין שום טעם בזה שהם
יטרפו אותי סתם ככה, אבל הם לא הקשיבו והתחילו לנגוס בי. למרבה
הפלא לא כאב לי בכלל כשהם אכלו לי את כל הגוף, ואחרי שהם סיימו
הבנתי למה.
הרבה אנשים תוהים מדי פעם מאיפה מגיע הקול הקטן שבו הם חושבים,
האם הוא מגיע מהמח, מהלב או אולי ממקום שונה לגמרי. ובכן, אני
גיליתי מאיפה הקול הזה מגיע - הוא מגיע מיצור חום קטן שנמצא
בין הצלעות, היצור הזה אוהב לדבר - הוא פשוט לא יכול להפסיק
לדבר, ואת מה שהוא אומר אנחנו שומעים בתור הקול הקטן של
המחשבות שלנו. היצור החום הקטן די שמח כשהוא ראה שהגוף שלי,
הכלא שלו, נאכל, ואז הוא ברח משם מהר ולא חזר עוד.
מכיוון שאני לא בדיוק בן-אדם אלא חצי שד מהגיהנום הגוף שלי צמח
מחדש, ובתוך חמש דקות כבר לא ניתן היה לראות שאכלו אותי, והזכר
היחיד מהחוייה שלא כל כך נעימה הזאת הייתה העובדה שכבר לא
שמעתי כלום בתוך הראש שלי, כי היצור החום הקטן ברח. אחרי
שההורים שלי חזרו לצורות האנושיות שלהם הם אמרו לי שזה לא
נורא, ושגם הם חיים כבר הרבה מאוד שנים בלי היצור הקטן שמדבר
כי גם אצלם הוא ברח כשההורים שלהם אכלו אותם.
לקח קצת זמן להתרגל לעובדה שאין לי כבר קול קטן בראש, אבל בסוף
התרגלתי. הרבה יותר קל לחיות ככה, בלי הקול הזה, הכל יותר
חופשי, יותר פשוט. בשלב מסויים אפילו התחלתי לרחם על בני האדם
הרגילים, שצריכים לחיות עם הקול הזה בראש שלהם כל החיים, שהקול
הזה לא מרפה מהם אף פעם, לא נותן להם מנוחה, לא נותן להם
שלווה.