אני פוחדת,
אני פוחדת שיום אחד פתאום לא יהיה לי על מה לחשוב, למה לצפות,
או מה לרצות.
פוחדת שיבוא יום ופשוט לא יהיה לי מישהו שיהיה שם בשבילי כשאני
צריכה אותו,
פוחדת שאני ארצה משהו כל כך שאני אוכל לעשות הכל בשבילו, ואחרי
הכל, אני לא אקבל כלום.
אני שונאת,
שונאת איך שאחרי מקרים מסויימים, אני יושבת עם עצמי ואומרת
לעצמי "מה היה קורה אם..." ואני נעשית כל כך חכמה, והגיונית,
אבל מאוחר מדי, מאוחר מדי בשביל להשיב.
יש כל כך הרבה דברים שקרו לי שאני מתחרטת עליהם, למשל, רק
בחופש אחד של 5 ימים בסיני היו לפחות 8 דברים שהתחרטתי עליהם,
וזה עוד עם אנשים שאני בכלל לא מכירה. אני מתחרטת על זה שהכרתי
שם אנשים מסויימים, מתחרטת שלא ניצלתי את ההזדמנויות שלי כמו
שצריך, מתחרטת על זה שעזבתי.
אני רוצה לנסות להיות שלמה עם מה שעשיתי, אבל אני לא מצליחה,
לא מצליחה להסכים עם עצמי שמה שעשיתי היה הדבר הנכון, ואני
יודעת שאחרי כל מחשבה כזאת בא גל של דיכאון, גל עצום ששוטף
אותי, ויש גם גולשים שמנצלים אותו, והגל הזה פשוט בא והולך
ולוקח איתו את כל האוצרות שיש בי, שיש בתוכי.
יש דברים שאני לא אבין לעולם,
חבל שדווקא את אלה אני הכי צריכה בחיים...