בשעה 9:00 בבוקר, יום שבת, שמעתי לפתע קולות חבטה וצעקות בלתי
מזוהות מהשכנים שמתגוררים ממש לידי. שניהם עורכי דין מצליחים
מתמחים ביחסי "אישיות".
בימים רגילים היא מהנהנת את ראשה לשלום, אם תפסתי אותה ביום
טוב, היא אומרת בוקר טוב.

באותה שבת הקולות שנשמעו לא בדיוק היו קולות של מקדחה, שבשבתות
רגילות הרגילו אותי ההוכמנים שזה זמן טוב לתלות תמונות, הקולות
התאימו יותר לשכנים מהצד השני, ששם צעקות זה ענין של מה בכך,
ולמעשה, ביום שהם נכנסו לגור הפסקתי להשתמש בשעון המעורר שלי.
הפעם לא הייתי צריכה לקרב עם האוזן לקיר, כי הצעקות והחבטות
נשמעו כל כך ברורות, שהבנתי שמשהו לא טבעי מתרחש שם.
אחרי מספר דקות שהתופעה לא פסקה, החלטתי בצעד נדיר להיכנס
לביתם של ההוכמנים ולבדוק מה קורה שם, ואם מישהו צריך עזרה.
הוכמן פתח את הדלת, עם תחתוני בוקסר שאשך אחד ביצבץ מהם והשני
עוד לא הספיק.
"שלום", אמרתי בנימוס" אפשר לעזור? משהו קרה?"
הוכמן לא היסס, ואמר לי בלי להניד עפעף: "השרמוטה בוגדת",
ובאותו מעמד נשמע קולה של "השרמוטה" מהסלון, שביקשה ממני
להכנס.
נכנסתי, היא ישבה על הספה מפוצצת ממכות ונראתה נורא, גם ביום
רגיל שהיתה מהנהנת, היא לא נראתה הרבה יותר טוב, אבל הפעם זה
היה נורא.
"אני בוגדת?! תראי איך הוא נראה!" הסתכלתי שוב אל ההוכמן ובמבט
חטוף ראיתי שירדה גם השניה מחוץ לבוקסר.
"בוגדת?" שאלתי בהשתוממות ושוב הסתכלתי לעברה. "אולי אפשר לדבר
על זה בשקט?" שאלתי בהססנות. "כן", ענה ההוכמן וניגש להוכמנית
ושם לה סטירה נוספת בנוכחותי.
"הוכמן!", צעקתי, "אתה לא חושב שהגזמת?"
"הגזמתי?" הניף את ידו וסטר לה על הלחי הפנויה.
"תשתי משהו?" שאל הלולן.
"לא, לא", נבהלתי מהרעיון, "אני חושבת שאתם קצת נסערים, אולי
כדאי להירגע".
ההוכמנית, שלא הפסיקה לבכות, התחילה לספר לי סיפור הולוודי.
"אני לא בוגדת, הוא בסך הכל ידיד."
"ידיד, יופי", אמרתי, "אז מה הבעיה?". הסתכלתי לעבר הוכמן
והשתדלתי להסתכל ישר לעיניו, כדי לא להסתכל קצת יותר למטה.
"ידיד?" צעק, "הבן זונה גם מזיין את השרמוטה."
"הוכמן", אמרתי, "אולי לא?"
הוכמן רץ למטבח, נתן לי מעטפה ביד, וכשפתחתי את המעטפה הלבינו
פניי.
בתנוחות של הנאה מרובה, שכבה ההוכמנית ועליה תואם ריצ'רד גיר,
חלומה של כל אשה, מוצק, חתיך, יפה ואלוהים - איזה גוף.
הסתכלתי שוב לעבר הוכמן, נמוך קומה, ביצים בחוץ, קרח בדרגה ג'
ושונה מהידיד, כמה שונה.
"זה לא מה שאת חושבת", השיבה ההוכמנית. הרמתי גבות והיא
המשיכה, "היה לי כל כך רע באותו יום, הוא עזר לי".
שוב עילעלתי בתמונות, והסכמתי איתה שנראה שהוא אכן עזר.
הוכמן התרומם מכיסאו, הסתובב והניח את מרפקו בכוח רב על ראשה.
"עוד פעם אתה נוגע בה אני מצלצלת למשטרה", המשכתי בתרגיל
מנהיגות. האיום עזר.
הוכמן עלה למעלה תוך שהוא מסנן קללות עסיסיות על השרמוטה,
וההוכמנית סיפרה לי סיפור, שהזכיר לי את ימי הרווקות התל
אביבית הזוהרים. "תומר הגיע ליעוץ אליי, אחרי שנישואיו עם אשתו
עלו על שרטון." מהר מאוד הבנתי שקשה לי לייעץ לו וכל מה שעלה
לי בראש היה לראות אותו יושב באותה תנוחה על הכסא אבל עירום.
בשלב מסויים הבנתי שאני כבר לא יכולה להתרכז, ניגשתי לתומר,
מהעבר השני של השולחן, התיישבתי על השולחן מולו, החצאית שלי,
שהיתה קצרה מדי, עלתה תוך כדי הישיבה על השולחן, ומפה הדרך
היתה קצרה וגם היד של תומר."
הדבר היחיד שלא היה קצר, היה המכשיר שלו הפרטי, שמחובר
לביצים.
התחלתי לדובב אותה לספר, הסיפור נשמע מעניין, והתאים לחיים
השקטים והשגרתיים שלי. ההוכמנית סיפרה לי שכבר שנתיים היא
והוכמן לא שוכבים, ואני הרגשתי קצת חוסר נוחות לשמוע על יחסי
המין של ההוכמנים, שעד לאותו רגע, הייתי בטוחה שהם עשו את זה
פעמים כמספר ילדיהם.
"וזה ממשיך?" שאלתי.
"כן", אמרה, "אבל לפחות החלטתי לא לפרק את המשפחה".
"למה? את לא חושבת שכדאי לך לעשות כן ולזרוק את 'המכה' מכל
המדרגות?"
"כן", אמרה, "עד עכשיו לא חשבתי על זה".
הוכמן ירד, לבוש, עשרת השערות שנשארו על ראשו התנופפו ברוח
שנכנסה מהחלון, והתיישב.
"אז מה?", שאלתי את הוכמן, "אתה חושב שהפתרון זה מכות? אולי
תוכלו להגיע להבנה ללא מכות."
הוכמן סיפר שהרגיש כבר זמן רב שהיא לא מתפקדת "כאשה", הוא שכר
משרד בילוש שאישרו לו את הרומן שלה עם תומר וגם הביאו לו את
התמונות הפורנוגרפיות האלו שחיזקו לו את התחושה.
"מאז, חיי אינם חיים", אמר. "איך היא מסוגלת לעשות לי דבר
כזה?"
"בקלי קלות", ענתה ההוכמנית.
הוא התרומם מהכסא, אבל אז אני עמדתי ביניהם וחטפתי את האגרוף
המאה בפרצוף.
הוא החוויר. "סליחה, לא התכוונתי", אמר.
החזקתי את עיניי וסיננתי "אם היית בעלי הייתי עושה ביצת עין
מהביצים שלך".
יצאתי משם עם הערכה רבה לשכנתי ה"ענקית" והמצליחה.
למחרת הגעתי לעבודה שלי עם פנס בעין ,כל המשרד דיבר. ואז שמעתי
סיפור מחברתי לעבודה, שכולם מדברים שיש לי מאהב, צעיר חתיך
ויפה, ושבעלי בשבת פוצץ אותי ממכות...