אתמול צלצלה אליי לילך חברתי וסיפרה לי בהתלהבות על חוג
לריקודי בטן בישוב. הלכנו.
הדילמה מה ללבוש הייתה קשה, ובסוף בחרתי בבגד צמוד עם מטפחת
שקשרתי בדיוק במקום (כמו שראיתי בסרטים הערביים של יום שישי).
לפי הצחוק המתגלגל של המשפחה הבנתי שהרעיון לא מי יודע מה, אבל
לפחות דבר אחד ידעתי: יש לי את הנתונים הבסיסיים להיות רקדנית
בטן, הם קיימים אצלי 'בילד אין'. למעשה, המטרה הייתה לבדוק
ולהיווכח למה לא כדאי לעשות דיאטה.

נכנסנו לאולם הגדול, חצי מהבנות הכרתי מאסיפות הורים בכיתות של
ילדיי וזכרתי אותן די חסודות. הפעם הן נראו במצבים שלא הייתי
רואה אותן אף פעם, אלמלא לילך, שלקחה את היוזמה לידיים, וסחבה
אותי לחוג הזה. אבל מה שבאמת גרם לי לאושר רב הייתה העובדה
שמכולן הייתי הכי רזה, ויחסית אליהן, נראיתי כמו דוגמנית הבית
של חברת אופנה (כבר התחלתי לאהוב את הרעיון).

שולי, המורה לריקודי בטן בת ה-22, שהחליטה שבמקום דיאטה היא
תהפוך לרקדנית בטן, הראתה לנו כמה תרגילים משונים שלדעתי גרמו
לנו להראות די מגוחכות (לה לא). אבל כדי לא "להיות אנטי" זרמתי
עם הבנות.

מכיוון שלילך ואני היינו היחידות שהגענו באמצע החוג, רוב הבנות
היו מאובזרות בחולצות בטן ובתחפושות שהוצאו מהבויידם ששימשו
קודם לכן "צועניות", "מלכות הלילה" וכמובן, מלכת אסתר - כולן
תחפושות מפוארות ששימשו את בנותיהן, ועתה נמצא להן שימוש חדש
ומקורי.

האומץ שהיה להן להוציא את הקציצות - ('בטנות' ממולאות) החוצה
ואפילו להתפאר בהם, נתן לי חומר למחשבה, שלא משנה איך נראים -
העיקר איך מרגישים.
האמת, זה אחלה משפט שבדרך כלל שומעים אותו מהרזות המעצבנות
שקונות בגדים בחנויות לבגדי ילדים.
החלטתי שיהי מה, את הקציצה שלי אני משאירה מתחת לחולצה, למקרה
שאם אחליט לא ללכת לחוג הזה, שלא יהיה להן, לחברותיי ליישוב,
חומר לדיבורים, כמו: "ראיתי אותה בחוג ריקודי בטן, ויש לה בטן"
(שמחתי על שיקול הדעת הנבון שעשיתי).

אחרי התרגילים "על יבש" ניגשה שולי לדוכן המוסיקה ואז, אז
נשמעה אום כולתום כמו שלא נשמעה במצרים כבר הרבה זמן: כולנו,
בלי יוצא מהכלל (כולל אני שנפתחתי), פתחתנו בעינטוז כאילו כל
כך התגעגענו למוסיקה הנהדרת הזאת מבית אבא, תוך כדי ניסיון רע
לחקות את שולי בצעדים היפים והמקצועיים שלה. מה אני אומר לכן,
הייתה שמחה גדולה פי אלף משמחת בית השואבה.

מסתבר שלריקודי בטן חייבים קוארדינציה, ואני מודה שאין לי. אני
אדם יסודי. אומרים: "רגליים", אני ברגליים ואחר כך ידיים -
ביחד זה יוצא קצת עצוב, טוב, הרבה עצוב.

לפי המבטים של שולי הבנתי שכנראה אין סיכוי שאהפוך את זה
למקצוע, וכנראה גם לא לתחביב, למרות שהיא צעקה לכיוון שלי
"יופי להמשיך" (200 שקל לחודש), וכולן נראו נהנות מאוד, בליבי
גמלה החלטה שאולי כדאי שאלך לכוכב נולד ואנסה לשיר, כי לרקוד
ולענטז קצת קשה לי...

חזרתי הביתה. שוב נשמעו גלי צחוק מהסלון. ניגשתי למקרר
והתנפלתי עליו כמוצאת שלל רב. אחרי שנרגעתי מהתקף הרעב שלי,
(בכל זאת עינטזתי), הודעתי חגיגית לבני משפחתי: "עדיין אין לי
את הנתונים. אולי בהזדמנות שאעלה כמה קילו אנסה שוב..."