המנהלת עלתה לבמה והיא נדהמה לגלות שנעלמו לה מהכיס דברי
הסיום.
היא היא מנהלת כמה עשרות שנים, וזאת הפעם הראשונה שהיא איבדה
את הפתק הקטן עם הנאום שהיא מקריאה לכל ההורים והתלמידים בטקס
סיום. היא בדקה עוד פעם, בכיסים האחרים, שמא אולי היא שמה
בטעות את הפתק עם הדברים בכיס אחר? אבל מאומה. כל הכיסים היו
ריקים, וכך גם הראש שלה. היא לא יכלה לחשוב על שום מילה, על
שום דבר להגיד, היא לא הייתה מוכנה כלל לאפשרות שהיא תתקע בלי
הנאום על הבמה, היא לא טרחה אפילו לקרוא אותו פעם אחת בכל רם,
ככה היא אולי הייתה זוכרת את מה שכתוב שם.
ופתאום ככה, עם הרוח הקרירה של הערב על הפנים שלה ואלפי
הפרצופים בקהל, היא נזכרה איך היא, בתור מורה להסטוריה, צעקה
אין ספור פעמים על תלמידים שלא זכרו בעל פה את החומר, את
שיעורי הבית שהם הכינו. איך היא תמיד שלחה אותם לפינה בלי
לחשוב אפילו, איך לא היה איכפת לה כמה התלמיד היה בוכה או אומר
שהוא עשה ופשוט שכח היא עדיין שלחה אותו לפינה, כי לשם הם
נועדו כל אלה שלא הכינו שיעורי בית - לפינה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא יכלה ממש להזדהות עם התלמידים
שלה. המנהלת פנתה לקהל, ומלמלה משהו כמו "סליחה... שכחתי את
הנאום.. נמשיך במופע". אבל במקום ללכת ולשבת עם כל שאר המורים,
היא הלכה לכיוון הבמה.
הבמה הייתה מעוצבת ככיתה, מלאה בשולחנות ירוקים מקושקשים ולוח
לבן. המנהלת עלתה על הבמה, וישבה בפינתה. משם היא ראתה את
שארית המופע, כמו שמגיע למי ששוכח להכין שעורי בית.