אתה אף פעם לא האמנת לה, גם אחרי שראית לה את הכנפיים. לא
הסכמת להשתכנע, תמיד אמרת לה
"אני יודע, לי זה לא מפריע אני אוהב אותך."
והאמת, זה באמת לא הפריע לך, הזיונים היו כל כך טובים, שלמדת
מהר מאוד להתעלם מהמבטים שננעצים בגיבנת המוסתרת תחת מעיל שחור
וארוך, שרק הוא לעצמו מושך צומת לך רבה בימות הקיץ.
הסכמת גם לקבל את העובדה שאתה יוצא עם בחורה שהראש שלה לא ממש
בסדר.
הכנפיים, הכנפיים, קשה היה להאמין איך זוג כנפיים חזקות יכולות
להוסיף מימדים חדשים לכל עניין האורגזמה. כמובן שהיא היתה
צריכה להיות תמיד למעלה אבל הלמעלה הזה היה שונה מכל למעלה
שהכרת אי פעם.
ככה עברה עליך תקופה נפלאה שהכל בה היה נעים, הרגשת טוב, נראית
טוב והכי חשוב הכנפיים, הן הביאו אותך למדרגות גן העדן במיטה.
זה היה כמו לטעום שוקולד בפעם הראשונה, כשכל פעם היא הפעם
הראשונה.
יום אחד אתה מרגיש פחות, פחות מהכל, פחות יפה, פחות שמח, קשה
לך לקום בבוקר, קשה לך לישון בלילה ובכלל הכל נהיה פחות אפילו
הצבעים הפכו לפחות צבעונים בעינך.
אחרי תקופה לא ממש ארוכה ולא ממש קצרה היא נעמדת מולך ואומרת:
"יש לי משהו קשה לבשר לך."
אתה חושב בלבך, OK, אין בשורה קשה שתעמוד בכמה הנהוני הבנה
וכמה משפטי "אני אוהב אותך תמיד לא משנה מה יקרה". (ע"פ הערכה
גסה תוך עשר דקות אנחנו במיטה כשאני מנחם אותה). אתה לא מספיק
לעדן את הערכה הגסה והיא מתחילה לדבר.
"נכון שלאחרונה אתה מרגיש קצת פחות טוב, כאילו משהו לא בסדר?"
נכון אמרת "תמיד ידעתי שאת קשובה לי."
"אין לי דרך מעודנת לומר זאת, מה שאתה מרגיש זה מוות."
מה?! צעקת.
"כן, כן, מוות, אתה עומד למות בכל רגע."
תגידי לי מאיפה את כל כך יודעת שאני עומד למות בכל רגע?"
"אמרתי לך כבר, אני מלאך, חשבתי שהבנת את זה."
"וואו, וואו", נרעדת "אם את כל כך מלאך אז ממה אני עומד
למות?"
"מאיפה אני יודעת? אני מלאך, לא רופאה."
לקחת כמה נשימות עמוקות, והחלטת להתמודד.
"ומה זה אומר, מוות?"
"זה אומר שאתה חדל מכל פעילות כאן על פני כדור הארץ והופך
למלאך."
"אה, ואת באה איתי?"
"כן, אבל רק עד השער."
"ועדיין נוכל להמשיך להזדיין?", שאלת בחרדה.
"לא, למלאכים אסור להזדיין."
"אז מה עשינו כל הזמן הזה אצלי במיטה, במטבח, במכונית, בחדר
הכביסה ובשאר המקומות?"
"זה מאוד פשוט, יש יוצא דופן אחד אצל המלאכים,
מלאך המוות."