"את מי היית לוקחת לאי בודד?",
שימי התחיל עם משחקי החברה המאוסים שלו,
"את דייויד בואי או איגי פופ?"
הבטתי בו במבט הכי משבית שעיניי מצאו, וידעתי שזה רק יגרום לו
לקרצץ לי עוד יותר. לעיתים נדמה היה לי שהייתי מעדיפה את
הגברים בחיי אילמים. לא אילמים, קבורים בשתיקה הפוצית הזו
שלהם. אבל שימי אהב לדבר, כמו כל אישה אחרת בחיי. הוא רצה
לעשות את הניתוח, אבל לא היה לו כסף, אז הוא נשאר גבר, והתנהג
כמו אישה. זה היה נחמד, רוב הזמן, אבל כשהוא היה מעשן, לא חשוב
כמה, הוא נהיה קרצייה אמיתית.
"הייתי לוקחת את הדילר שלהם",
סיננתי. הוא צחק.
"אי בודד, ליטל, את מי מכיר שם הדילר?"
נודניק. לא היה לי מצב-רוח להישאר. העברנו את אחר-הצהריים יחד.
הוא ליווה אותי לחיפוש נעלי-הדחקה ברמת-אביב, ומשם המשכנו
לדירה של אחותו, כרמית, שטסה לחודשיים לווראנסי, לחפש עוד קצת
את עצמה. נכנסתי לרנו, טפטפתי 'סטילה' על העיניים, דחפתי קסטה
לטייפ והתנעתי. הרנו השתעלה קצת, ודממה. בניסיון השישי המנוע
החל להגיב. בדרך-כלל היה לוקח לו שבע פעמים, וזה תמיד נחמד
לגלות שהטרנטה שלך מסוגלת להפתיע אותך לטובה. מישהו חייב לעשות
את זה, בסך-הכל.
זה בנאלי כמה שהדברים האלה יכולים להיות עצובים, הרהרתי, או
שבעצם, זה כל-כך עצוב שהם כאלה בנאליים. בקסטה הייתה הופעה
ישנה של סיימון וגרפונקל, וצללתי לתוכה, דומעת את הדרך מהוד
השרון להרצליה, ובחזרה. אחר-כך עליתי לקומה השניה בבית-הדירות
המטונף, אליו נכנסתי אתמול, פתחתי את דלת העץ המתפרקת, והמשכתי
לבכות באי הבודד והעלוב ביותר שהצלחתי לאתר, ביתי החדש. כמו
מים סוערים מתחת לגשר, בלי אף אחד שימחה את דמעותיי, בנקודה
הכי בנאלית בה אישה בגילי עשויה להימצא. לבד.
אף-פעם לא הייתי מסוגלת לבכות הרבה זמן. בשלב מוקדם, דקות
בודדות לכל היותר, זה נהיה דביק, מביך. חולשה, כשהיא מתגלה,
היא לא מראה מלבב. הטלפון צלצל. הבטתי בו במבט המשבית שניסיתי
על שימי, והוא השתתק. רווח לי, אבל זה הכאיב, השקט. השקט של
הוויתור, של הניתוק. השקט שאחרי הצלצול האחרון, שאחרי דמעות
המאסף. חשתי את הכאב מנקר בי בבטן, ברגליים, בשדיים, בשיניים,
משחרר את הרסן מארובות עיניי, ונותן לי לטעום קצת ייאוש אמיתי.
אוף, כמה שזה כואב כשזה קורה. קשה להאמין שקיים דבר ששווה כאלו
ייסורים. קשה להאמין שקיים אדם ששווה יגון שכזה. לא הגיוני
שיהיה זה גבר. אני לא מסוגלת לבכות למשך הרבה זמן, אבל אם אני
לוקחת הפסקות בין לבין, כפי שעשיתי, היבבות שלי יכולות להפיל
איזו שעה מהיום.
בבוקר שימי התקשר.
"זה יעשה לך טוב לצאת",
התחנחן בפסקנות. תמיד כשזורקים אותך, כולם מתחילים להתייחס
אלייך כמו לכלב, או למקרה-סיעודי. החלק העצוב הוא שזה נראה לך
הגיוני.
"מה אתה אומר"
"שזה יעשה לך טוב לצאת"
"למה אתה קרצייה?"
"לא יודע, גוונים בנס?"
"גוונים בכוס של האמא שך"
"נכון, וגם המון פטריות מגעילות, תאספי אותי"
הוא באמת היה מתוק. יתרון בולט בהומואים הוא הידע העצום שלהם
בכל הנוגע לכאב. שימי חי כמעט עשר שנים כסטרייט מזויף, בתקופה
שמאיר אריאל היה אין, והומואים אאוט. אחר-כך, כשהחליט להפוך את
זהותו המינית לזהותו, וננטש על-ידי כל חבריו הזכרים, הבין זיוף
מהו. הוא דיבר וליטף, וניסה להצחיק אותי, אבל זה לא עבד. שנאתי
את 'גוונים בנס'. הקפה, כמו השירות, היה פושר ודלוח, הסטריאו
ניגנה זבל, ודאגה שכולם ישמעו זאת, וחוץ-מזה, תמיד תמצאי שם
מישהי שאת מכירה, ואף-פעם לא ממש הבנת למה. שימי הקשיב לי
מייללת, בחיוך אוהד, במבט חם וקשוב, ולא יכלתי לסבול יותר.
הדלת הביטה בי, מאיימת. עוד רגע, עוד דקה, וכבר איזו מטומטמת
תיכנס, תבחין בי, תיגש ותשאל 'איך את מרגישה?'. החלק העצוב
הוא הפרצוף המזועזע שלהן, כשהן מביטות בך. אפשר ממש לראות את
ההשתקפות של הפחד בעיניים האלו. הפחד מלחוש את הכאב הזה, את
הבדידות הזו, את העלבון. זה פשוט משתקף במבט הארור הזה.
"אני חייבת לעוף מפה",
נשענתי על שולחן העץ, רוכנת לעבר שימי בבהלה, כאילו באמת קרה
משהו, כאילו מישהי נכנסה, והייתי חייבת לברוח. הוא הנהן
לשלילה, ממשיך למצוץ את קשית המילקשייק-ווניל.
"אמרתי שיעשה לך טוב לצאת",
אמר בהחלטיות,
"ועד שאני לא רואה שטוב לך, לא זזים".
"לך תזדיין, לא אכפת לי עם מי, אבל תעשה טובה לעולם ותתפוס כבר
זיון"
שוב הוא צחק, יונק את סמיכות הגלידה והחלב כמו היו הזין של
בראד פיט. היה לי ברור שבשלב מסוים, גם הסבלנות של הגבר הזה
תיגמר, ובינתיים, סבלנותי שלי כבר פקעה. המפתחות של הרנו לא
היו בתיק. הרמתי את מבטי.
"אני תכף חונקת אותך, אתה מודע לזה?"
הוא חייך עוד כמה רגעים, הזיז את המילקשייק, ושלף את צרור
המפתחות מכיסו, מנדנד אותו באוויר.
"כל מה שאת צריכה לעשות..."
"שימי, לא עכשיו, לא היו..."
"כן עכשיו, כן היום - כל מה שאת צריכה לעשות...",
אחז את ידי ברצינות מפתיעה והישיר את מבטו העדין לעיניי
המחוספסות,
"זה רק להוכיח לעצמך שאת מסוגלת"
"מסוגלת למה?"
נאנחתי,
"להתגבר? להתמודד? ל'החזיק-מעמד'?"
הייתי עייפה, המילים יצאו קשה, ודלת בית-הקפה עמדה להיפתח,
הרגשתי את זה.
"מסוגלת לחייך",
ענה בשקט, כמו אמר משהו מטופש לגמרי. לא היה לי מה לומר, ולא
רציתי לחייך. שימי הניח את הצרור בידי. קמתי, השארתי שטר של
עשרים ופניתי ללכת.
"אה... ליטל...",
"מה עכשיו? אני אהיה בסדר, באמת שימי - תודה, אבל..."
"יש לך אולי חמישים עלייך? פשוט לא הוצאתי כסף ו..."
הוצאתי את הארנק, לקחתי את העשרים והחלפתי אותם בחמישים. לא
היה לי כוח להביט בו, להזכיר לו שאין לו בכלל כרטיס אשראי. הוא
בטח זכר.
כשפתחתי את הדלת, ויצאתי לרחוב, עצרו אותי שלוש מטומטמות
שהכרתי בטעות. הן היו מזועזעות, בדיוק היום שמעו, ושאלו
לשלומי. אחת מהן רק בהתה בי בשתיקה. הרגשתי כמו קוף בגן-החיות.
נתונה למבטי הסקרנות החומלים של הבריות, מדגמנת בדידות, מכרסמת
בוטנים של סימפטיה, כאילו ששם שוכנת התקווה. היה זוועה, כן,
אבל כבר לא היה לי כוח להתרגש. כמעט והצלחתי לחייך אליהן משהו
מרוב ייאוש, אבל לא ממש יצא לי. לחייך מרוב ייאוש זה דבר ממש
קשה, וכבר לא היה לי כוח לדברים ממש קשים. כבר לא היה לי כוח.
זה לקח כמה דקות של שיחה קטנה, עד שהן נכנסו פנימה. עמדתי עוד
כמה רגעים למול חלון בית-הקפה, בוהה בהן נכנסות, ממהרות להתחבק
ולהתנשק עם שימי, שחשב לצאת, ומצא עוד ארוחת-חינם. התחלתי ללכת
לכיוון הרנו, יודעת שבתוך בית-הקפה נפתחת שיחה על מצבי. שימי
יספר על איך שניסה לגרום לי לחייך, והבנות יחליפו רשמים על
מזלי הדפוק, על מצבי הרעוע, ועל תדהמתן המוחלטת מהאירוע כולו.
אחר-כך הן יזמינו הפוך ועוגת שוקולד חמה, וידברו על נעליים
ודיאטות. ורק ההיא שלא אמרה לי כלום, בטח תיקח עוד כמה דקות של
אימה, לעצמה, לפני ששימי יזכיר לה עד כמה חשוב לחייך.
הרנו התניעה בניסיון השני, ואני כבר חשבתי להכניס אותה
לאוברול. בהתחלה חשבתי שזה טריק, שהכלבה בטח תיחנק כשאכניס
לרוורס, אבל היא יצאה מהחנייה כמו חלום, והשתנקה רק ברמזור
השני, ליד הפנייה לרמות השבים. בזמן שניסיתי להחיות אותה,
בסביבות הניסיון הרביעי, נעצרה לשמאלי ה'גולף' שלו. הוא ישב
בפנים, נהג, ולידו התאפרה בחורה צעירה, שיער שחור קצר, פנים
חלקות ונוגות. הוא קלט אותי מיד, בהה בי כמו פוץ, ומיהר ללחוץ
על הגז, שניות מועטות אחר-כך, כשהרמזור התחלף. הבחורה לא
הבחינה בי. מעניין, גם אני לא ממש הבחנתי בה מקודם. הרנו
התניעה בניסיון השביעי, אבל החימום לא עבד, ואם עבד, אז לא
הרגשתי. |
