אני מחייג אלייך שוב,
סתם, באמת לא משהו חשוב,
רוצה לבדוק ת'מצב, מה העניינים,
ומן הסתם, אולי להזכר באותם זמנים.

ופתאום, שוב עונה, ההוא הבן זונה,
כוסאמק, כבר היה עדיף שתיהיה ממתינה,
כדי שלחשוב שאת מדברת עם הידיד ההומו,
סתם משעמום, לדעת מכל הכיוונים מה שלומו.

אבל המניאק חייב לענות, או שאת נותנת לו,
דמט! אני מהר מנתק, והוא שם ממשיך בשלו,
למה, למה חרא לי...אני בכל זאת עוד מקנא,
אני עוד אוהב אותך, ולך זה ממש לא משנה.

את כל הזמן מחליפה, חזקה במספרים,
הכסף לא מדבר, ותמיד את עונה לאחרים,
ואיכשהוא, אני כל פעם אותך לא תופס,
ועד שמשחק לי המזל, אני את עצמי מפספס.

והרי פחדתי שוב לנסות, סתם בשעות הפנאי,
אמרתי לעצמי, עזוב, מיותר, זה לא כדאי,
למה אתה צריך לשמוע את הקול מעבר לקו,
זה יהרוס אותך שוב, רק לשנייה ישפר ת'מצב.

כי פעם, שסגרנו ביחד עוד ערב סגריר,
לא היה אכפת לך בכלל מזמן אוויר,
השעות היו עפות, ופרחה האהבה גם מרחוק,
וחלום לשמוע, "אני אוהבת" בקולך המתוק.

אבל חלפו העונות, הרי דיברנו פעם,
ומאז את אינך, ולחיים שלי אין ממש טעם,
אין כבר שירים ברקע, כואב לי עכשיו,
הלב שלי מזמן כמו מכונת חיים רק עם קו.

מתגעגע לצחוק שלך כשאני כעוס,
לא יכול עוד, ושוב ושוב אצלך תפוס,
או שוב התא הזה, שרה כמה את ביצ',
תני לי רק לדעת מי זה, הלך עליו לינץ'.

אז זהו להיום, אבדו לי התקוות,
את כבר לא תעני, אני מכבה את האורות,
חוזר לעשן, ומשאיר אותו בצד זמין,
שאולי...לא נקום מחר לסתם שבת של חמין.