אמא שלי היתה בצירים חזקים, פתיחה של 9 אצבעות, מרחק של שתי
דקות בין ציר לציר, בחדר לידה, כמו בכל חדר לידה, כמו תמיד,
התרוצצו אחיות, ורופא אחד, ואבא שעוד לא נהיה אבא אבל כמעט.
                                   

באותן שניות במקום אחר לגמרי, איש אחד, שמעולם לא הכרתי, ולא
אדע את שמו המלא, היה בדרך הביתה מהעבודה. נוהג במכונית שלו,
כמו בכל יום באותה שעה, בד"כ באותו רחוב, אלא אם כן יש
פקקים...
נעצר ברמזור, מנענע את הראש למעלה ולמטה, ומתופף על ההגה בקצב
שלא כל כך תואם את המוסיקה שמתנגנת מהרדיו, אף פעם לא היה לו
ממש חוש לזה.
אהההה, אור ירוק.
                                   

אבא שלי לא התאפק, ופלט צעקת כאב אחרי עוד ציר שבמהלכו אמא שלי
החזיקה את ידו, נזכרה שהיא חופנת לו את היד, שחררה אותה
במהירות וחייכה לרגע, חיוך מתנצל שכזה, שנגנז תוך רגע בתוך
צעקת כאב של הציר הבא. האחות מהנהנת לרופא הרופא מהנהן חזרה,
מחייך את החיוך המסורתי שלו ומוסר להורים שהתינוק מתכנן להגיח
לעולם וששום דבר לא יעצור בעדו. בכל פעם הוא אומר את אותו
המשפט, האחיות כבר מדקלמות אותו אחריו בלחש, ובעוד זמן קצר הוא
ישכח בכל ההמולה...
                                   

הוא כיבה את המנוע, שבריר שניה אח"כ נסגר הרדיו.
עלה במדרגות לקומה השלישית, לדירה שלהם, כשהוא שורק כדי שהיא
כמו תמיד תשמע עולה ותפתח את הדלת. כשהוא הגיע למדרגה האמצעית
בקומה השניה ועדין לא שמע את המפתח מסתובב, עברה בו לרגע מחשבה
של דאגה, לרגע ממש, למאית השניה הוא העז לחשוב על הנורא מכל,
ומטבע האנושות, הוא מיד החניק את התמונה הצורמת מהראש, אבל
החיש קצת את הצעדים.
                               

שאיפה שאיפה נשיפה, שאיפה שאיפה נשיפה.
עכשיו, לדחוף!!! חזק, חזק, כן, אני יודע, זה כואב אבל עכשיו זה
לא הזמן לחשוב על זה, כשהיא תהיה בגיל הטיפשעשרה תיזכרי בזה
כשהיא תתחיל להתמרד כמו כולם, תרצי לה שבמשך 36 שעות היית
בצירים בגללה, אבל עכשיו, לדחוף!!!
                               

עוד מדרגה, ועוד מדרגה, זה נדמה לו או שהוא שמע צעדים?!
קומה שלישית, דלת שניה מימין, פתוחה.
אבל, הוא לא שמע אותה נפתחת.
עכשיו, הוא כבר רץ.
                               

ראש, רואים קצה של ראש, זאת אומרת לא ממש רואים שזה ראש פשוט
יודעים שזה אמור להיות.. הנה, רואים עוד קצת, וואוו, זה באמת
ראש, עיניים, אף...
                               

הוא שומע את הדופק שלו פועם באוזניים, מריח את הזעה הקרה
שמטפטפת מהפנים שלו,
ורואה אותה על הריצפה. ואת הדם שמסביבה.
                               

פה, צוואר, כתפיים, כתפיים קטנות כל כך...
                                 

הוא הסתכל עליה, לוקחת את הנשימות האחרונות שלה, והוא יודע את
זה, יודע שכאן ועכשיו הוא נפרד מהסיבה שלו לחיות, ולנסוע כל
יום לעבודה, מהסיבה שלו לעמוד בפקקים, נשימה. בבקשה תנשמי שוב,
הוא מתחנן, ב-ב-ק-ש-ה. הכאב שלו מתחיל, ההלם מתפוגג, היא לוקחת
עוד נשימה, איטית, והוא עוצם את העינים, לשבריר שניה, ומבקש,
מכל הישות שלו, מכל מה שיוצר את הטוב והרע, והשמים והארץ,
שהרגע הזה לא יגמר, בבקשה, שלא יעבור שהיא תישאר איתו לעד והוא
יודע שזה לא יקרה, אבל הוא מבקש שכשלוקחים ממך משהו כל כך יקר
מול העינים, חוסר האונים הזה שזה לא יגמר.
ואז כנראה, שאותו יוצר שאליו הוא פנה, ריחם עליו, או יותר נכון
על מה שגרם לו לבקש בכזה צער עצום את אותה משאלה, הוא רצה
להעניק לו אותה, אבל היא הוציאה אוויר, ולא עוד. בשבילו אותו
רגע נגמר.
והתחיל חדש, בלעדיה.
                               

משיכה קלה אחרונה ודחיפה חזקה אחת, והנה, יצאתי החוצה. בוכה
וצורחת בלי לדעת עדין למה.
הוחלט משום מה, לתת לי את המשאלה של אותו איש. כנראה שמשהו או
מישהו שם, אי שם החליט שאולי באמת זו משאלה שכדאי לקיים.
24 שנים לאר מכן, אני ובעלי טיילנו לנו על מצוק ארבל, אהובי
החליט לצלם אותי מנקודת תצפית גבוהה, שאני אראה כזו גם...
אני רואה את הרגל שלו, פוסעת צעד לא צעד לאחור, על אדמה שלא
הייתה שם, והרגל השניה מנסה לתמוך,לבלום, ולא מצליחה, רואה את
הבעת הפחד על הפנים שלו, את הידים מתנופפת, מנסות כאילו לשמש
ככנפים, והוא, נופל, נותן בי מבט אחרון, מפוחד, תמים, ריקני.
ומאז ועד היום, אני רואה את אותו מבט שלו, את אותו רגע שלא
יגמר בשבילי לעולם, בו בעלי נופל למותו, והסיפור של אותו איש,
מסופר לי, בלחישה לעד.