בין שינה לערות
הוא הופיע פתאום
בחזות קצת אחרת - נראה לא מוכר.
הייתה לו הבעה מוזרה
ושפה לא ברורה
אך זיהיתי מיד וראיתי הכל.
בלי שאמר או ניסה לכוון
ראיתי דרכו,
הוא לא באמת מתכוון
ורציתי אותו.
הוא לא חיכה לי... או שחיכה אך לא לי
המשיך בדרכו... לא אותי
החליט לבדו - בשבילי
ונשארתי לחכות לו.
בין שינה לערות הוא הבטיח לשוב
רציתי לצעוק אך המילים
נשארו ארוזות, עטיפות זוהרות,
למה נתתי למה הסכמתי?
חשבתי שכך יהיה טוב
אז נתתי מנוח, שיחררתי אותו
ואז התגנב הכאב.
ליבי נמלא עצב
ועיניי בדמעות
איך אמשיך במסע בלעדיו?
ומהו בכלל אותו אור שניצת בעיניו?
שאלות, שאלות
תמיד כששאלתי היו לו תשובות
ועכשיו - הוא לא כאן לענות לי
התהיות מתרבות לא חשבתי שפעם אצטרך לבד
לענות
לחכות
ולרצות, רק לרצות
להמשיך ולחלום... |
