"תאמין לי, אלה רק דבר אחד יש להם בראש," אמר ד' ונתן מבט
מהורהר בהמבורגר שבידו. לפני שהספיק לנגוס בו, צלצל הטלפון
שלו. הוא ענה, מכתים את המכשיר מבלי משים ברוטב אלף האיים. אני
מצצתי קוביית קרח מהקולה שלי וניסיתי להיזכר למה, לעזאזל,
הסכמתי לארוחה מוגדלת. נו, מילא, אפשר לומר שזה אירוע מיוחד.
עד סוף היסודי היינו חברים קרובים. מאותם ימים נותרו כמובן
קרעי זכרונות; אני זוכר את חזית ביתו החומה, את המגרש הריק
שממול, את הסלון של הוריו. פעם החלטנו לכתוב ספר על שודדי ים.
יצאו לנו בערך שני עמודים בסגנון "אי המטמון", שעיקרם פירוט
המומים השונים של אנשי הצוות: האחד שתום עין, חברו קטוע רגל,
אחר חירש באוזן אחת וכן הלאה, י"א אנשי צוות פיסחים וחיגרים.
תוכי אינני זוכר אם היה להם, אבל סביר להניח. בדומה נער סיפון.
בעצם, למה צריך לשטוף כל הזמן את הסיפון, הרי ממילא הגלים
והגשם עושים את העבודה. לפחות על המכונית שלי זה עובד.
"אז אתה שומע," סגר הדביל את הרוכסן בתיקו. את ההמשך כבר לא
קלטתי. לרגע קטנטן וחולף, יכולתי להישבע שראיתי דוכיפת בין
המכוניות שבכביש ממול. דוכיפת! עכשיו החלו הזכרונות להציף
אותי. "אני מצטער," קטעתי אותו, "פתאום נורא בא לי גלידה." |