[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אש אל
/
האיכפתיות של דוד

"אתם רואים...זה לדוגמה הודעה לא חשובה"
המרצה הציג את הצג של הביפר שלו שאמר "תאונה קטלנית ברחוב
בוגרשוב בת"א 2 הרוגים ופצוע אחד קל"
בעוד שזה טוב לכתבה מקומית זה לא ממש מספיק עוצמתי כדי להכנס
למהדורת חדשות...
וזה הרי כל מה שחשוב! אנחנו צריכים למצוא את הכתבה הכי
שערורייתית הכי גדולה והכי מעניינת.
ההרצאה על המאפיינים של הכתבה וחשיבות גודל הכתבה במערכת
העיתון היתה כל כך משעממת עד שדוד כמעט נרדם על השולחן, מדי
פעם הוציא איזו תגובה מטומטמת שגרמה לכל הכיתה
לצחוק, לדבר, מידי פעם לזרוק כמה דברים ואז כרגיל חזר לישון על
שולחנו.
אבל כשהמרצה אמר את המשפט הזה... "זו לא הודעה חשובה"
זה כל כך הרתיח אותו, הוא הרגיש איך הדם עולה לו לראש (כמו כל
חצי מרוקאי אמיתי) והווריד מתנפח באמצע המצח
(כמו כל חצי רוסי טוב).
העיניים שלו פגשו את עיני המרצה ומין מבט שאומר "סתום ת'פה שלך
יא מפגר אתה לא קולט מה אתה אומר פה! 2 הרוגים קיבינימט  ועוד
פצוע אחד וזה לא מוזיז לך ת'קצה של הביצה!  ממה אתה עשוי
לעזאזל קרח?!"
המרצה השתתק הוא כנראה הבין ת'משמעות של המבט והשפיל את עיניו
אל הריצפה.
לאט לאט המרצה יישר את המבט שלו כלפי מעלה שוב במין דרך מתנשא
כזו.
באותו הרגע כל מה שדוד יכל בכלל לחשוב עליו זה עד כמה חולני
ומגעיל העולם הזה הפך להיות!
עד כמה האדם הזה שמרצה לו עכשיו בכיתה מזכיר לו מינימום חייל
נאצי! מין סדיסט מטומטם שלא איכפת לו מכלום.
העובדה שמוות של אנשים לא מעניינת אף אחד אלא אם כן זה "הסיפור
החם הבא"  הטרידה אותו יותר מהכל.
"כמה חיים של בני אדם כבר לא שווים כלום יותר." זה כל מה שהוא
יכל לחשוב עליו.
דוד הוציא את המסטיק האחרון שיש לו מהתיק והתחיל ללעוס בקול
רם.
כמה בלונים גדולים ועצבניים ביותר התפוצצו בכיתה וכולם הסתובבו
אליו כדי להשתיק אותו, כמו תמיד אבל את דוד זה לא עיניין מה כל
הכונפות והצפונבונים האידיוטים שבכיתה שלו רוצים ממנו.
"אתה שם!" הוא שמע קול עצבני " אתה עם המסטיק צא החוצה!"
דוד יישר את המבט שלו וראה את המרצה העצבני מסתכל עליו כמו
איזה רוצח סידרתי מטורף.
בד"כ הוא היה מתווכח אבל הפעם הוא במילא לא רצה להשאר עם
ההיטלר הזה באותה הכיתה כך שהוא וויתר
על התענוג.
הוא התחיל לשוטט במסדרונות ולהרהר עד כמה הוא שונא אנשים כמו
המרצה ששום דבר לא מעניין אותם כבר
בחיים כל מה שאיכפת להם זה כמה כסף הם ירוויחו בחודש הבא וזה
אפילו לא משנה להם דרך מה זה מגיע.
זיין על האיש הקטן, זה המוטו שלהם חשב דוד.
הוא הצית סיגריה והתחיל ללכת ברחוב, העשן מילא את הריאות שלו
והוא פלט אותו החוצה באיטיות נהנה מכל רגע.
השמש בדיוק התחילה לשקוע והיה לו מקום טוב כדי לספוג את
האווירה
הפאסטורלית של השקיעה, הספסל שלייד הבית שלו, איפה שהוא תמיד
יושב כדי להרגע ולשכוח מהצרות של היום, רק שהפעם זה פשוט לא
עבד
היה לו הרבה יותר מידי על הראש.
דוד קם מהספסל בעצבנות והתחיל ללכת לכיוון ביתו.
כשהגיע הביתה המחשבה על העולם הזה עדיין היתה בראש שלו, זו
היתה הפעם  הראשונה
מאז דיי הרבה זמן שמשהו באמת הפריע לו בחיים, בד"כ הוא היה אדם
שליו ושקט
שלא  הרבה מצליח להוציא אותו מהשלווה הפנימית שלו (אולי זה
הקטע של המדיטציות מי יודע).
וכמו תמיד מה שהוא עשה זה לשוחח עם הידידה
הכי טובה שלו בנושא. מאז שהוא זכר את עצמו היא היתה היחידה
שיכלה להבין אותו, היה להם מין איזה קשר
מיוחד כזה הם יכלו כמעט לקרוא את המחשבות אחד של השני.
הוא סיפר לה על המרצה המעוות וכל מה שעבר עליו בכל היום המטורף
הזה ועד כמה שנמאס לו מבני האדם
ועד כמה הוא הוא שונא את כולם!
"עזוב אותך, בדוגרי אתה בכלל לא צריך לכעוס עליהם."
דוד התפלא "מה את דפוקה?! מה גם את חושבת שזה דבילי שאיכפת
לך?"
"לא ממש לא, אתה לא צריך לכעוס עליהם, אתה צריך לרחם עליהם,
האנשים האילו איבדו את האנושיות שלהם
וזה מה שיהפוך אותם תמיד לא משנה כמה כסף יהיה להם לאנשים הכי
נחותים אז תאמין לי דוד, מותק, כפרה שלי,
(בקול ערסי מעצבן שהוא דיי תיעב!) אין לך ממה להתעצבן.
"וואללה את צודקת"
השיחה נמשכה לשיחת חולין משעממת לעוד כמה דקות וכשהיא נגמרה
דוד הרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו.
ביום למחרת הוא חזר וראה ת'מרצה מתכונן להעביר להם את ההרצה
האחרונה שלהם לסימסטר.
דוד ניגש אליו וחייך, המרצה חמוץ כמו תמיד לא ידע מה הוא רוצה
ממנו.
"ת'יודע מה" הוא אמר למרצה
"מה?!"
"אני מרחם עליך"
המרצה לא הבין מה הילד המטומטם הזה רוצה מהחיים שלו הוא ראה את
דוד מתכונן לשבת בכיסא שלו
פתאום הביפר שלו שוב ציפצף  והרעיש את הכיתה שדיי היתה בשקט
(פעם ראשונה מאז מי יודע מתי)
הוא היסתכל בצג של המכשיר המעצבן ואז הסתכל שוב על דוד, זה היה
נראה כאילו הוא הבין למה הילד הזה מתכוון!
דוד הסתכל עליו בחזרה עם חיוך עקום קצת שאומר "אז מה סוף סוף
הבנת את הפואנטה?"
והמרצה  הרגיש שיש משהו מלוח נופל לו מהלחי, מין הרגשה כזו
שכבר שכח מה היא. הוא היה חייב להודות שזו הרגשה מוזרה.
"כיתה אני כבר יוצא עכשיו אני רואה שיש לי פה משהו חשוב
לעשות."
דוד חייך וחשב לעצמו
"וואללה...
אולי בכ"ז מתישהו תחזור האנושיות."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשהסינים גילו
את אבק השריפה
הם לא עשו
רובים, הם עשו
זיקוקים!


פירומן אובססיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/01 11:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אש אל

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה