הנה  אני יוצאת שוב לרחוב. לבשתי את הצבע האהוב עלי - שחור,
כמובן - בגזרה האהובה עלי - מחשוף עמוק, שיהיה לקרבנות שלי על
מה להסתכל. מגפיים גבוהות, תסרוקת מגרה משלימות את ההופעה -
אני יוצאת לצוד!
בין הכניסות למקומות השונים, מבליחות במאות צבעים שונים של
שחיתות ותשוקה, אני בוחרת את המקום הזה. בר אפל, הכניסה
המטופחת והמאירה שלו אינה מעידה על הרקב שבפנים. המקום גדול,
מרווח, אנשים רבים מערבבים בו את קולותיהם, אף אחד לא יודע כאן
מי אני, הם לא יודעים מה עומד בפניהם.
הברמן שמח להכין לי את המשקה החביב עליו. אני שותה לאט, מתענגת
על רסיסי הטעם שעוד מגרים את הלשון שלי. האלכוהול לא משפיע
עלי, הרי, אבל המראה שמסביב, עשרות אנשים מיוזעים, חמים,
פועמים ברגש ובמחשבה, העוברים מולי כפרים מואבסים הממתינים
לסכין השוחט. אני מתיישבת, שותה, בוחנת, וממתינה.

זה לא הולך להיות ערב רגיל. אני מרגיש את זה. אני רק מקווה
שהפעם הוא יהיה לא-רגיל מהסוג שאני רוצה, מהסוג שאני אוהב. אני
חושב שיש סיבה לאופטימיות - אני מרגיש שאנשים יותר פתוחים אלי
היום, אני יושב בפינה הקבועה שלי ומדבר עם האנשים, כרגיל מתעכב
על הגברים פחות מאשר על הנשים, עיני חולפות ממחשוף למחשוף,
מתסרוקת לזוג משקפיים, נעלי עקב... זהו. מצאתי. אני חושב שאני
יודע. החלק החסר, הפיסה החסרה בפאזל, הוא רק מספיק אלכהול בדמי
שיגרום לי לאזור אומץ ולגשת אליה. היא כבר מסתכלת עלי, אני
רואה, אני יודע שבקרוב אהיה הרבה יותר קרוב אליה, בקרוב הערב
הזה יתחיל לתפוס צורה של משהו, סיפור, עלילה, מבצע.

יושב ומסתכל. יכול להיות שגם הערב הזה יעבור, כמו קודמיו, בלי
שום דבר. עוד חזרה מתוסכלת לתחנה, עוד רישום חסר תכלית ביומן,
רק כדי לומר שהייתי פה, רק כדי לומר שהיינו פה. כמה עגום לראות
את האנשים האלה, מבלים, מדברים, אני כאילו אחד מהם, אני באחד
המקומות הטרנדים בעיר, אבל אני לא יכול לבלות, להנות, אפילו לא
ממש לשתות, אני חייב להיות על המשמר, לפקוח עיניים. זה יכול
להגיע מכל כוון, בכל רגע אני עלול לראות משהו, ובלי לדעת מה
אני רואה, אני אצטרך להגיב. וזה לא יהיה הקראת זכויות או שליפת
אזיקים, כמו בסרטים האלה. אני אלך ישר על האקדח, לעזאזל כל
האנשים שפה, ושתלך גם התקשורת לאותו מקום, ותשאר שם.

אין ספק שאני הדמות הנשית המובילה פה, וככה אני אוהבת את זה.
אני קמה, רק כדי שיראה אותי בין מגוון האנשים והראשים, ומתישבת
חזרה. הוא כבר הבין את הרמז. כדג שמבין בלי שיגידו לו שעליו
לפתוח ולסגור לסתות, ככה גם הוא, פוקח עינים גדולות ומתחיל
להתקרב אלי. מצויין. הידיים שלי, המסתיימות בציפורניים שחורות,
מתופפות על הבר בדריכות. הוא שלי.

הידיים... הרגליים.. הצוואר... היא בוודאי גם בוחנת אותי באותה
צורה, מרגיש את המבט שלה מגרד את עורי, מעבירה מבט עלי כסייס
חרוץ המקרצף את גב סוסו האהוב. ניגש אליה, פותח בשיחה על שום
דבר. המשפטים האלה, כמו מנטרות בטקסים דתיים מוזרים שאבד עליהם
הכלח, כמו נוסחאות שגם מי שמשתמש בהן ומעתיק אותן מגרסה לגרסה
לא יודע איזה אל קדום ונורא הן אמורות לזמן - אבל, בדיוק כמו
בטקסים העתיקים, השורות חסרות-הפשר עובדות, ואנחנו בדרך למטה
במדרגות הרחבות, המכוסות קטיפה רכה, בדרך אל השירותים.

שני אנשים, גבר ואשה צעירה, לבושת שחורים על עקבים, יורדים
למטה, לשירותים של המועדון. אין שום דבר לא רגיל בזה. אבל
עדיין, משהו בזה גורם לחושים שלי להדרך, לקפיצים החדים בי
להוביל את רגלי במורד המדרגות. האקדח כבר מצוי בהישג יד,
הלוואי וידעתי מה מצפה לי, האם אני שוב הולך בעקבות
אינסטינקטים מנותקים מהמציאות, או שאולי, אולי אראה משהו, אם
רק הייתי יודע מה אני אמור לראות כאן.

חושך. אני יכולה לראות אותו בבירור, חבל רק שהוא יכול לראות
אותי יותר טוב. אני רואה את העיניים הבורקות שלו, את הנשימה
המהבילה שלו נשמת אדי מים כמו אלו המתאגלים על ידיו המאוגרפות.
הוא נושם בכבדות, כמו לביא לפני שיזנק על טרפו, אני הטרף,
למרות שזה נראה אחרת בשניות הראשונות.
העיניים שלו בורקות ברשעות בחושך. אני ממתינה לו בקצה המסדרון,
המנורות המנופצות מביטות בנו בעייניים קרועות לרווחה, הרגליים
שלי נטועות חזק על הקרקע, ניצבות באיזון שבירירי על עקבים
שבקרוב מאוד יהפכו לנשק.
הוא מתקרב, סוגר את המרחק, הרגל שלי מתרוממת בזווית בלתי
אפשרית, אפו בטווח ראיה, אני פוגעת, שוב ושוב, הוא כושל לאחור

הייתי כל כך קרוב... הרגשתי את גופה פועם עם כל צעד שלי, היא
חושבת שהיא הטרף כאן אבל היא לא יודעת, הניבים שלי כבר בחוץ,
הידיים שלי, ציפורנים ארוכות, לא משוחות בלק אבל מגואלות בדם
קרבנות קודמים שהספיק להשחיר כמו נשמתי, שלוחות קדימה...
ופתאום, אני מתגלגל לרוחב המסדרון, הבעיטות שלה פוגעות בי שוב
ושוב, אני נפגע... נעלב.. כיצד אני, החזק מכל, הערמומי, שיודע
הכל, שמצפה לכל, שראה הכל, כיצד נפלתי? היא לא מתיימרת להיות
ציידת, היא באמת ציידת, טורפת, מחסלת.
לובשת שחורים, יפה מדהימה, עקבים קטלניים, ועוד רומזת לי...
הייתי צריך לנחש שכל מטרת קיומה היא חיסול יצורים כמוני, היא
השארת העולם שקוע בבינוניות השגרתית של חוסר-הידיעה שלו.. ורק
אני, וגשר האף שלי, צריכים לשלם את המחיר...
נפגעתי, נפלתי, חטפתי, חייב לברוח מכאן, כמה שיותר מהר. במעלה
המסדרון, יש שם מדרגות, כבר רואה אותן לפני

האפלה רוטטת בתנועה, מאבק גופים אילמים כמו תנועת צללים
מתחלפים מול רקע אטום... ולפתע, מתוך החשיכה מתפרץ אלי מפלץ
נורא, מטאפורה נלעגת לדמות אדם מוכה, דם זורם לאורך פניו,
עיניו בוהקות באור צהוב מורעל, שיער פרוע וידיים נוראיות
מושטות לפנים... אני לא חושב, אני לא יודע, זרם חשמלי ניצת
במוחי, אוחז את האקדח הקר, פיסת המציאות האחרונה שנשארה לי,
ומרוקן בתוכו כדור אחר כדור, מחסנית שלמה, שיפול, שיפול אל תוך
החושך, רק שאני לא אראה את זה עומד מולי יותר, לשכוח, להמשיך
לרוץ אל תוך החשיכה... אמורה להיות שם בחורה, לא?

אני כבר עומדת זקופה, ידיים שלובות, בשליטה. השוטר כושל לעברי,
מעילו מתנפנף בבלבול כמו התודעה שלו, האקדח העשן עוד ביד שלו.
את היד הזאת, המסוכנת ביותר, אני תופסת. זה המבחן הקשה ביותר.
הוא לא מצפה לי, הוא לא יודע. אני אוחזת בידו ומקרבת אותו אלי,
מחבקת, אוחזת בו ומרגיעה אותו.
"חבר לשעבר.. הוא קצת קנאי... לא ראית כלום... תרגע", ידיי
מגששות, מלטפות במהירות, משדרות תחושת דחיפות, שיבין, שירגיש
שיש דברים יותר טובים לחשוב עליהם מאשר מה שעבר עליו בדקות
האחרונות. המפלץ כבר יסתלק לו לבד, הוא לא ישרוד את הלילה,
גופו יתאדה עד הבוקר ויהפוך לענן המורעל שבא ממנו, אבל אני עוד
צריכה להשאר באזור, להשאר חופשיה, להשאר ציידת.
לי נשארו עוד הרבה לילות. את הלילה הזה אני יכולה להוציא על
השוטר הזה שאני מחבקת עכשיו. הוא חמוד. אני חושבת שאבלה את
הלילה בביתו.