תמיד רציתי קן משפחתי, אבל ההורים שלי לא חשבו לתת לי אחד
כזה.
תמיד רציתי שיאמרו לי "אנחנו אוהבים אותך", אבל אף פעם לא
שמעתי את המשפט הזה.
תמיד הרגשתי מיותרת, והמשפטים הלא תומכים שלהם רק חיזקו את
המחשבה הזאת.
כשעזבתי את הבית נראה היה כאילו שהם שמחים.
ככל שהזמן עובר אני מבינה שהם באמת לא אוהבים אותי, הם לא
מתקשרים, לא מתעניינים, המפגשים שלי איתם הם רק בארוחות חג
ובאירועים משפחתיים.
אפילו זה מיותר מבחינתם.
זה לא משנה להם שאני חכמה, שאני מצליחה, שיש לי תפקיד חשוב
ושיש לי הרבה חברים אוהבים.
אני כבר הבנתי מזמן - חיים בלי אהבת הורים הם לא ממש חיים.
קשה להיות מאושרת כשיש שני אנשים בעולם שאחראים להבאתך לעולם
ושלא שמים עליך ממטר.
אני הבנתי את זה.
הם לא.