היום מלאו שנתיים למותך.
שנתיים שאת לא כאן.
חשבתי שזה נעשה קל יותר, אבל היום הבנתי שהזמן כאילו בכלל לא
עבר.
הדמעות רק מתגברות,
הזכרונות מהדהדים בראש.
הגעגועים מכים בליבי כל רגע ורגע, ללא מנוח.

היום עמדנו שוב מול הקבר שלך, עדיין הגיעו עשרות אנשים, כי את
מאלו שמשאירים את החותם שלהם בכל לב שנפגשת איתו. אם זו הייתה
הכרות של שנים או רק של מספר דקות.
יותר נכון השארת...
בזמן שהשמיעו שירים שאהבת, כל לב שהיה שם הרכין את הראש וניסה
לחשוב עלייך כמה שיותר.

הכל נראה כמו סיוט, שעוד רגע נפקח את העיניים ואת תגישי לנו את
הפשטידת פטריות שלך ותגידי "הכל יהיה בסדר", כי את היית הבנאדם
הכי אופטימי שהכרתי בחיים שלי. במגע אחד יכולת להפוך רגע מלא
בעצב לעולם ורוד ומלא בצחוק.
וכשהלכת, נעלמה איפשהו כל האופטימיות. ופתאום נראה כאילו הכל
השתבש. נוצר קרע כל-כך גדול שלעולם לא יתאחה. מפה הכל רק הולך
ונעשה גרוע יותר. עברתי בשנתיים האלו המון. והמחשבות של "האם
היה אותו דבר אילו היית פה" לא מפסיקות לצעוק בראש.

ואני מפחדת. כל-כך מפחדת שלא אזכור את הפנים היפות שלך...
שאשכח את ההרגשה של החיבוק שלך, ואת החיוך שלך ואת הלבן
המסנוור שבך.
כי זה כל-כך נדוש להגיד על מישהו שמת "מלאך", אבל כרגע אין
משהו יותר מתאים לומר.
אני לא מצליחה לתפוס איך מכולם, השכול בחר את הילדה הכי מלאת
הומור, אופטימיות, שמחה וזאת שהאמינה בחיים יותר מכולנו.
וכשהלכת לקחת ממני את הרגשות האלה והשארת אותי חצויה בכל גופי
ונפשי, ומלאה במקום במחשבות של מתי אראה אותך שוב.

אז שנתיים עברו, ואת נשארת כלואה בתוך הנצח.
את עדיין מופיעה לי בחלומות ממש כמו בימים הראשונים אחרי
שנחטפת מהחיים. פעם אחת גם גערת בי על זה שהפסקתי להאמין כי את
תחזרי.

אז לך,
שתדעי שאני עדיין מאמינה.
והאהבה בינינו לעולם לא תיגמר, לא משנה עד כמה שאת רחוקה מפה,

והגעגועים לעולם לא יפסקו,
והזיכרון שלך ממשיך להדהד בראשי...
עד הרגע שניפגש שוב.