[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמית גלילי
/
הישרדות

ספרתי בקול, כמעט צורח.
אחת.
המצח מונח על אמת היד,
מונחת על תיבות הדואר השחורות
פסי השם לבנים מבעד לחריצי עיני המציצות
שתיים.
התחככות האספלט עם סוליות הנעלים
ממהרות ממני והלאה
מאיצות בי לספור מהר יותר.
שלוש.
שומע את הנשימות המהירות, החופזות.
מרגישים שהשיא קרב והולך.
גופי נדרך להסתובבות מהירה.
דג מלוח.
בתנופה ראשי נזרק לאחור, עיני כבר פקוחות לרווחה
הצוואר עוקב אחריו ושאר גופי מציית.
אבנים קטנות עוד גולשות מתחת רגלי הרצים.
קפואים.
רועדים במאמץ להיראות כביכול
היו שם מאז ומעולם.
בשתי מילים עצרתי עולם. עתה ממתין ההמון
למשמע השמות שאדיח. אני השולט. אני העומד.
משחק הישרדות.



אני רוצה אותך.
המילים שלי היו רכות ומלטפות אבל לא השאירו לה מקום של ספק.
אני רציתי אותה. ישבנו בסוף העולם, הצוק האחרון בקצה השכונה,
משקיפים לכיוון מערב. השמש בפנינו גורמת לעיני לזהור בירוק
בהיר ולעיניה לנצנץ בשחור עמוק. מתחת לכפות רגלינו היחפות
מנתרות אבנים קטנות, מסמנות את הערוץ עד לבית הקברות, מעבר לו
נמתח הכביש המהיר, אשר מתחתיו מעבר צר שמוליך לים. חוף רחב
וחולי, גלים פראיים.
אז נשק אותי - החזירה לי, נענית לרצוני. ומיד רכנה עלי, מושכת
את חולצת בית הספר התכולה שלי הצידה ומניחה יד חמה על חזי. תרה
אחרי הלמות ליבי. גופה הקרוב אלי נכנע למגעי. היא נשמעה
לאצבעותיי ואנקה קטנה יצאה מגרונה. עיניה עצומות למחצה
ונשימותיה כבדות. גם נשימותי.
בת שש עשרה אבל אישה. אישה וגבר. הרוח מהים, שטיפסה בקלילות
במעלה ההר, נשבה בשיערנו וסמרה את עורה. השמש המתינה עד שאגמור
בתוכה לפני ששקעה בים התיכון.



בחדר אפור, נשק בהצלב.
שלושה מפקדים יושבים מעברו השני של שולחן עץ, שרוט וחבול.
כולם מסתכלים בי ובדפים שבידם.
מחליפים את הדף בפנים ואת פני בדף.
מה אתה רוצה?
שנדיח אותך?
אתה מנהיג. את זה אנחנו רואים.
למה לא תעזור לנו?
או שתסכים או שתעוף. או מצטיין או מודח. או או.
מתוחים, נוקשים. לא אהבו את הביקורת שהשמעתי בשיחת החתך עם
מפקד הבסיס.
מודל החי"ר לא מתאים. לא עובד. יש חלופות יעילות יותר.
אותי לימדו שיש לחשוב.
הם לא אהבו.
כיותם הקסם ליחשתי בראש: אני רוצה, אני פוקד, אני מצווה.
ביקשו ממני להמתין בחוץ.
שתיקה. צוערים בתזזית לכאן ולשם.
קראו לי פנימה וזרקו מספר מילים לחלל החדר הדחוס:
נסיון אחרון, מכלול תפקידים,
פוטנציאל, מימוש,
פיקוד ושליטה, שליטה ובקרה.
הרגשתי את הפחד שלהם מהבלתי מוכר. מהשונה.
טקס סיום.



צלצול הטלפון הנייד ניסה שוב ושוב למשוך את תשומת ליבי. מספר
בלתי מזוהה. הצמדתי את המכשיר לאוזני והשמעתי הלו קצר רוח.
הפרויקט שלכם - אינפף קולו של אברהם בצדו השני של הקו. הוא
נשמע כממתין להכרת תודה. הוא רצה את החברה שלנו מהרגע הראשון
ואנחנו ידענו את זה.
מצויין, תגיעו אלינו ביום שני ונשב על ההליך של הפרויקט. שעה
תשע מתאים לך? השבתי, ביודעי שהוא יגיע בדיוק בשעה תשע. הוא
ידע שאנחנו נספק את מה שהוא חלם עליו - את פרויקט הדגל שהוא
יוכל לזקוף לזכותו, את הקידום הכמעט בלתי אפשרי בארגון, את נזר
הזהב, את זרי הדפנה. הוא בקושי הבין על מה הפרויקט, הוא בקושי
הצליח לעקוב אחרי המילים המהירות והשרטוטים שפירשו את הכותרת
היומרנית של הפרויקט. אבל היו לאברהם חושים טובים. ראשוניים.
הוא ידע איך לשרוד בארגון והוא התכוון לכבוש אותו. והמפתח
לניצחון שלו היה הניצחון שלנו. הפרוייקט שלנו.
אברהם היה שפוט שלנו. למעשה כל חמשת חברי הועדה היו בידנו. לנו
היה הפיתרון לבעיה שהם לא ידעו שיש להם. בישיבת הפתיחה הצגנו
את הבעיה וצמרמורת עברה ביניהם. חצי שעה מאוחר יותר הצגנו
פתרון וקווי הדאגה נמחו מפניהם. באותו הרגע ידעתי שהם שלנו.
כחומר ביד היוצר. כל הפרוצדורה של מכרז, שיפוט, חתימות וביול -
כל אלה היו הכרחיים, אבל אני ידעתי שהם שלנו. הפרויקט שלנו.



מבול ירד. המים גאו מהכביש לכניסות הבתים מלאי רפש ועלים.
נראה כאילו כל העולם הבין.
הדמעות מילאו את שדה הראיה שלי בערפל. והרוח הקרה כילתה את
זעמה בשיערי. יצאתי מן המרפאה דרך שער מתכת קטן וחורק. הדמעות
הקשו עלי אבל צעדתי במהירות. להתרחק.
ההכרה, כמו דוקרן קרח, פיצחה את השליטה בי. שיחררה את בית החזה
שלי מאנחותיו. בכיתי. והרחוב בכה איתי. התיישבתי באפיסת כוחות
על ספסל העץ. הגשם ממשיך לרדת על ראשי הגלוי, רגלי טובלות
בשלולית העכורה שנקוותה מתחת לספסל. דקות ארוכות חלפו.
אני רוצה, אני פוקד, אני מצווה - ניסיתי בלי קול, לקסום.
לשנות. דבר לא קרה. הכנסתי את ידי הקפואה מתחת לחולצה שלי,
הנחתי על חזי החם. לא חשתי בדפיקות. גופי לא נענה למגע.
אין שליטה, אין פיקוד, אין מנהיגות. הידיעה שהדרך נקבעה עבורי
בלי יכולת לשנות אותה, בלי שאוכל להכתיב את מהלכיה, זלגה
ממרומי מוחי לארובות עיני ומשם לאורך לחיי, נספגת בסוודר.
עצמתי את עיני. חזק. מכווץ את הפנים. בלב אני סופר - אחת,
שתיים, שלוש, דג מלוח. פוקח את העינים מקווה לראות שהכל קופא.
ממתין לרצוני. עוצר את הממאיר בי.
לשווא. הגשם המשיך להצליף בפני והכאב הגביר את מהלומותיו. לאט
לאט, בעודי חש את פרקי אצבעותיי מלבינים באוחזי בחוזקה ברקות,
התגנבה המחשבה, הנחמה, הידיעה, ההכרה. לוותר זה לנצח. להרפות
זה חופש. המנוחה מחכה לי.



ספר מופלא - 'יותם הקסם' מאת יאנוש קורצ'ק, לא בתרגומים
החדשים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגנים? זה
מגעיל אותי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/04 6:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית גלילי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה