גברים סופרים את החיים במלחמות. זה היה ממש בסיום מלחמת יום
כיפור. אחרי חציית התעלה. נפגשנו בבית קפה בתל אביב הפצועה של
אחרי המלחמה. הרגשתי מאובק, עייף וטרוד. הזיפים הקשים שעל פני
סרבו לפנות את עצמם לרכות שלך. חברים הכירו בינינו והגעתי לבית
הקפה רק כי לא נעים. אמרתי לציקי שתוך שעתיים אני אצלו - רק
קופץ לעיר וחוזר. כשנכנסתי לבית הקפה עדיין לא היית שם. ערמה
של עיתונים היתה מונחת על השולחן הקרוב לכניסה. בחרתי בכותרות
הזועקות של מעריב על ועדת החקירה וישבתי בשולחן פנימי. מרגיש
זרות בהמולה של הרחוב, מטאטא זיכרונות של חולות מוכתמים.
ישבתי עם הגב לקיר, פני לכניסה, וחשבתי לעצמי שאם תוך רבע שעה
את לא מגיעה אני קונה איזו עוגה של קונדיטוריה ונוסע חזרה
לציקי.

נשים סופרות חיים בלידות. עשרה חודשים הייתי בהריון עם גלעד.
שנה אחרי שנפגשנו הוא נולד. הייתי אז רזה יותר. רותי, חברה
קרובה, ציינה בפני מספר פעמים את הצורך לשמור על גזרה ולהתמיד
בפעילות הגופנית. אז התמדתי. בעיקר שחייה בבריכת גורדון. מהרגע
הראשון ידעתי שהקשר בינינו לא היה מקרי. כשנכנסתי לבית הקפה
אתה היית שקוע במאמר בעיתון. חולצה פתוחה, שיער חזה מציץ
מתוכה. פנים חיוורות ונוקשות. צל כהה על סנטרך, זקוק לגילוח.
נכנסתי והתיישבתי בחופזה, לפני שהספקת לקום לקראתי. שניה אחר
כך שמתי לב שבכלל לא התכוונת לקום. מין צבריות אופיינית. זה לא
הפריע לי בכלל. אהבתי את האדישות שבה אתה מקבל את החיים. במין
נון-שלאנט, נוגס בהם בכל פה ומחייך. הייתי שלך. שנה אחר כך
גלעד הצטרף אלינו.

סילקתי את העיתון מעל פני. ממילא עיני קפצו מצילום לצילום.
ממודעה למודעה. מחפש אחר שמות מוכרים. מוצא אחדים. הרמתי את
מבטי וישבת שם, בכסא מולי, מחייכת חיוך רחב. קורנת. הרגשתי
מלוכלך ליד הטוהר שלך והצטערתי שלא שמתי לב לנימוסיי. הצגת את
עצמך וקלחת בשיחה שלא דרשה ממני לדבר הרבה. כאילו הרגשת שאני
נטע זר במקום הזה. רציתי לנשק אותך. אין לי מושג עד היום על מה
דיברת. ראיתי את השפתיים שלך נעות והמילים קיפצו מהן בקלילות
לחלל וצלצלו באוזניי. הגומות שחלפו מידי פעם בלחייך גרמו לי
למבוכה. הן הופיעו ומיד נעלמו. כמו האור המהבהב שנכנס אלי לחדר
בשעות אחר הצהריים, מבעד לענפי הברוש הגדול. היתה זו הפעם
הראשונה שלא חשבתי על סיני. הפעם הראשונה שזכרתי שהייתי אדם
אחר ושלעולם לא אהיה ראוי לך.

רק אחרי שרועי נולד בניתוח קיסרי פגשתי את אהובה. הוא נולד
במשקל של כמעט חמישה קילוגרם. גלעד כבר היה בן שש. במשך כל
ההריון עם רועי היתה לי הרגשה מוזרה. הרגשתי שאתה לא מספר הכל,
שאתה קובר את עצמך בעבודה. לא האמנתי לך אף פעם כשאמרת שהחיים
בחוץ, לבן משק, הרבה יותר קשים, שאתה צריך לבנות את הבסיס
למשפחה שלנו. בלידה של רועי הייתי לבד. אמא שלי הייתה שם אבל
אתה היית רחוק ממני. לא פיזית. ידעתי שאתה לא ממש בעבודה אבל
העדפתי לא לשאול, לא להעלות את הנושאים הכאובים. זה מין חינוך
שכזה - לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. רק שאצלנו הבפנים היה כל
כך כאוב, כל כך תמוה. בעודי מתעוררת מערפילי הניתוח אני זוכרת
בבהירות כיצד גמלה ההחלטה בליבי לברר את הדברים עד הסוף. אישה
צעירה עם שני ילדים קטנים. הייתי זקוקה להבין אם יש לי בעל או
שאני לבד. אמא לא הבינה על מה אני מדברת. היא חשבה שאני מלהגת
בגלל ההרדמה.

בזמן התקף החרדה הגדול שלי חשתי שאני הולך לאיבוד. החולות
מגואלי הדם, חלקי הגופות, השקט של המדבר והצרחות של הפצועים
שוטטו במחשבותי ועשו בי כרצונם. הייתי הכי לבד בעולם. אהבתי
אותך כאלילה, כמלאך טהור. אבל אהובה היתה שם בשבילי. היא הבינה
את הכאב. היתה קלישאיות בעובדה שהיא התאלמנה מאודי שהיה חבר
שלי. שמצאנו נחמה זה בזו. בעובדה שלא יכולתי לספר לך ולא
יכולתי לוותר עלייך. שני ילדים זה לא הולך ברגל. התקף החרדה
ההוא גרם לי להסתגר עוד יותר. עבדתי וזיינתי כמו במשימה צבאית,
מנסה לטשטש את העקבות, לבלבל את המחשבות, להעלים אותי כך שלא
תמצאנה אותי. את היית באופוריה של ההריון. בוקר אחד אהובה
סיפרה לי שהיתה לכן שיחה ארוכה. שהיא קיבלה טלפון מפתיע ממך
וביקשת ממנה להיפגש. ידעתי שלא אוכל להיישיר מבט אלייך.

למרות שהדברים נאמרו לי בפנים, לא יכולתי לעכל את זה. איך לא
הבנת שאני הייתי שלך. שלך! כל שערה, כל ציפורן, כל נים היו
שלך. כל כולי. אני, שילדתי את בניך. הכאב הגדול ביותר היה
שידעתי שאני לא מספיקה לך, שאני לא יכולה לרפא, להעיר אותך
מהחלומות שטורדים את שנתך. אהובה היתה טובה יותר בכך. הכאב רק
גדש אותי יותר כשנפגשתי עימה. לא מהפגישה עצמה, אלא משום שהיא
כל כך מצאה חן בעיני. בשיער המסתיר את פניה, באבל שכיסה את
עיניה. היא חיה עם המוות בתוכה. היא הכירה אותך כמו שמעולם לא
נתת לי להכיר אותך. היא אהבה אותך. אני יודעת. אין לי סיבות
מוצקות אבל אני יודעת. נשים יודעות. היא היתה כל כך רכה, כל כך
מלטפת. היא דיברה בשקט אבל בביטחון. היא ידעה, הכירה, חוותה
וגרה עם הנורא ביותר והיא אמרה לי את הדברים האיומים כפשוטם.
בלי להסתיר, בלי לייפות. המילים שלה פצעו בי עוד ועוד. אהבתי
אותך עוד יותר. אהבתי אותה. בכיתי בפנים.

רק אחרי שד"ר קופרניק הודיע לי שאני מתפקד, שיש הלומי קרב קשים
ממני, שאין יותר מה לעשות ואפילו רמז שאפסיק להתפנק, רק אחר כך
- הבנתי שהמלחמה הארורה הזו הסתיימה. את המלחמה הפרטית שלי אין
לי עם מי לחלוק. אהובה ניתקה כל מגע מאז אותה שיחה שהיתה
לשתיכן. האהבה שלי אלייך לא השאירה לי כוחות להראות לך את
הצדדים הרקובים שבתוכי, את אותם חלקים מעלי צחנת הבשר החרוך,
את השקט המדברי שנחתך בהמולת רק"מ. לא יכולתי לזהם את הטוהר
שלך. כל יום התפלאתי מחדש על שאת לצידי, וכל בוקר ידעתי שאת
הולכת ומתרחקת. שאני הוא זה שמסלק אותך ממני, מפנה אותך
לאיזורים הנקיים, לעורף. נשארתי בחזית ואיבדתי את דרכי חזרה.
ד"ר קופרניק אמר שמצאתי אותה, אבל הוא רופא. אני חי"רניק.

הרגשתי שאני הרה ימים ארוכים לפני הבדיקה. בחיפזון שכבת איתי
כאילו אין לך זמן, כאילו דוחקים בך להימלט למקום רחוק ממני,
רחוק מהילדים. כל כך רציתי שתאהב אותי. גופי כאב כשסובבת את
גבך אלי. ליטפתי את העורף שלך בתנועות רכות, מנסה לחדור את
הקיר שמפריד ביננו. אז קיבלתי את ההחלטה שהילד הזה יחיה. אני
יודעת שכשתהיה איתי בלידה שלו, תראה את החיים מפעמים בו. תראה
אותי חיה. תרצה לחיות איתנו. זוכרת את הצלצול בדלת כשהייתי
בשיחה עם הרופאה, שבישרה לי על תוצאות הבדיקה הרשמית. פתחתי את
הדלת מזמינה את הדוור להיכנס כשהשפופרת תחובה בין האוזן לכתף.
הוא סירב, מנופף בידו ומסר לי חבילת מעטפות. המכתב במעטפה
החומה שהסביר על כורח השעה ועל נחיצות בלאקוניות צבאית
מדוקלמת, גרם לי לקפוא במקום. הרגשתי איך החדר סובב סחרחר.
כשהתעוררתי התקרה התייצבה מעלי, לבנה, וההכרה חבטה בי. אני
רוצה לקרוע את המכתב הזה. רוצה להגן עליך.

יצאנו למבצע אחרי חודשים של הטרדת גבול הצפון בידי מחבלים מהצד
הלבנוני. בום וגמרנו. שיבצו אותי מחדש ליחידה אחרת. חבר'ה בני
גילי פחות או יותר. שועלי קרבות. לא ממש נתנו לי לבחור. ככה זה
- העם והמדינה. צריך להגן על ישובי הגליל. הרגשתי לא שייך -
הנופים הרריים ומרוחקים מהחולות שליוו אותי. הירוק הזה, רענן
ומלא ניחוח טרי, שלא הסתדר עם האבק בתוכי. האנשים האלה שלצידי
שלא דמו לאודי, לציקי ולחברים שלי. 'מלחמה דה-לוקס' אמר המ"פ.
כעולה באוב חזרה השפה הצבאית לקנן בראש. דיווח במקום שיחה,
התייצבות במקום פגישה, ניקוי שטח במקום הריגה. מכבסה של מילים.
היינו בכפר הקטן ביותר בדרום לבנון. ג'יסר א-שרקייה. רחוב אחד
שאפילו לא סלול כמו שצריך. המשימה שלנו היתה לנקות אותו בעוד
כוחותינו ממשיכים צפונה. עמדתי מול הבית הכחול, ואישה יצאה
למרפסת מעלי למשמע קריאות לפינוי בכריזה. ראיתי אותך רוכנת
מלמעלה וצעקתי לך לצאת מהר. לברוח מהבית.

נסעתי למשרד הביטחון היום. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לעבור
את כל זה שוב. ציקי הבטיח שינסה לעזור, אולי לדבר עם מישהו.
הגעתי לבניין האפור וידעתי שאין להם סיכוי. אני בהריון עם שני
ילדים ואתה לא איתי. אין להם שום סיכוי. הילדים שלי זקוקים
לאבא שלהם. אמא שלהם זקוקה לאבא שלהם. אני יודעת שאתה כל כך
אוהב אותי שאתה מפחד ממני. אבל אני אשמור עליך. אציל אותך.
שבוע ימים ביליתי במשרדים הצבאיים, מבקשת, מתחננת, מאיימת,
דופקת על השולחן, מסבירה, מחניפה, מאבדת עצמי לדעת. המילים
שחזרו על עצמן - "בעלך מתפקד היטב גבירתי, הוא נידרש להגנה על
מדינת ישראל כדי שלילדי גבול הצפון ..." המילים הלמו בי
והתנדפו במערבולת. שוב ושוב ושוב. לא היה לי שום סיכוי.

הסדק הצר של האור טלטל אותי. הכאבים חידדו את תחושת הריחוק.
הריח של הדם הגיע רק שניות מאוחר יותר. התמונות שלך עם גלעד
ורועי ליוו אותי לצד האלונקה, עם האנשים שנשאו אותי. הקשר צרח
שהגפרור פגע בעצמו. קר למגע הונח עלי הרובה. המחסנית הוצאה
ממנו. הטלטולים של האלונקה גרמו לראשי להסתחרר. דקות ארוכות
חבש הרופא את רגלי וחזר ואמר שהוא לא מבין. לא מבין אנשים
כמוני. בדמיוני צעדתי בבודנהיימר, מעבר לפינה, ישר לשער הברזל
של גן הילדים. רועי מחכה לי שם. גלעד גם חיכה איתו. הילקוט
הגדול שלו זרוק על הרצפה. אחזתי בידיהם והלכתי איתם הביתה.
אלייך. הריח של הדם הלך והיטשטש.

מעולם לא בכיתי כל כך. מאושר, מכאב, מחולשה, מקירבה. ידעתי
שהילד הזה שבתוכי הוא שלך. הוא שלי. שלנו. שהמלחמה הזאת החזירה
אותך אלי מגלות של 12 שנה. כשכבר לא יכולתי להכיל את כל הרגשות
המעורבים האלה בתוכי לקחתי סיגריה ויצאתי למרפסת. לפתע התלוותה
להריון הזה, לבטן הכבדה, תחושת ניצחון. תחושת התעלות. אנשים
סביבנו ספרו נופלים ואני ספרתי את הימים. הלידה תהיה באיכילוב
ועד אז אתה תוכל כבר ללכת. כשהתחתנו הבטחת לי שלעולם לא תעזוב
אותי. רוב שנותינו הייתי לבד איתך, עד שהלכת לארץ הארזים.
להילחם. שתי מלחמות - שני ילדים. בעצם המלחמה הזו היא גם הלידה
שלך. הלידה שלנו. הלידה של ארז. שלושה ילדים. שלוש שתיים
לטובתנו.