הרחם שלי דיבר עם החצוצרות ולא זכה למענה. עונה צחיחה לחלוטין.
הגבר שלי שוכב עירום. לא זע. אני בוחנת את פניו. שלווים כל כך,
חסרי טינה. חסרי הבעה. רק הקו החד הזה בלחיו השמאלית. זה שפעם
בשנאה, חדה, יוקדת. רק הוא עדיין שם.
אני מתרוממת בזהירות מהמיטה, בלי להניע כמעט את המזרון. לא
אכפת לי שאני ללא כיסוי. החום הזה מייבש אותי. אולי בגלל זה לא
קיבלתי עדיין את המחזור. אולי מהמתח.
מביטה בעצמי במסדרון בדרך לשירותים, משתקפת בארונות הזכוכית.
עוצרת לשנייה ומסתכלת שוב. הפעם ביתר קפידה. הפנים שלי נראות
זקנות יותר ממה שאני זוכרת. העיניים עדיין אותן עיניים אבל
התווים נפולים יותר. אני בוחנת את הקמטים בזויות העיניים והפה.
לא ממש קמטים - רק קמטוטים קטנטנים שעין בלתי מזוינת בקושי
רואה. אבל אני רואה. אעשה אמבטיה ואחר כך אשים קצת קונסילר.
הוא לא ירגיש.
המבט שלי מחליק על צווארי ואני בוחנת את השדיים שלי. גם הם לא
מה שהיו פעם. הייתי עושה ניתוח אבל פוחדת. לא רוצה שסכין תיגע
בעור שלי. לא שוב.
הבטן שלי מעט תפוחה. תמיד זה ככה. גודש הדם שהומרץ בחופזה
לאזור, מוצא מנוחה מתחת לפופיק - מתרכז וממתין. ובינתיים אני
נראית שמנה. כמו הריון של חודש ראשון-שני. כמעט בלתי מורגש אבל
קיים.
אני שוב מנסה להרגיש את הדימום הפנימי שלי ולשווא. דממה.
שומעת רחש מכיוון המיטה. מבט מהיר. דבר לא השתנה, אולי היה
נדמה לי. הנשימה שלי מתחילה להאיץ לי את הדופק ואני מרגישה
בזחילתה של פאניקה. 'תירגעי' אני אומרת לעצמי 'עברת את הרע
ביותר. עכשיו זה יהיה קל יותר'. איכשהו זה מרגיע אותי קצת.
אני מתה מרעב. חוטפת מהקערה תפוח קטן יחסית. ירוק וחמצמץ. הגבר
שלי קנה אותם. הוא אוהב אותם קשים וחמוצים. גם את החיים שלנו.
אני נוגסת בתפוח ומרגישה את הלסת שלי זעה. בידי השנייה מלטפת
את הבטן שלי. שם הוא לא נוגע בי. לא ברכות. הכתמים נעים מתחת
לכף ידי ואני מתנחמת. לידה כואבת יותר.
אני נוזלת על רגלי. מרגישה את הקילוח הדקיק ומסתכלת מטה לגלות
את צבעו. אדום? שקוף? חיים או מוות? האם התייבשתי לשווא? האם
אשא את שמו של הגבר שלי?
אני לא יודעת למה אני מקווה. אני מרגישה שקר לי באמצע החום
הנורא הזה. כשאני מתחת לזרם המים במקלחת אני מרגישה את השמפו
מחליק משערי על פני ומשם מטה מטה עד לרצפה. מתערבב ברטיבות
נשיותי, בנוזלי גבריותו. האם אתה שם? האם אתה נובט בי?
המחשבות שלי רצות אנה ואנה. פעם חושקות בך, פעם מבקשות שלא
תגיע. אני מרגישה שזה הזמן. אבל האם עשיתי את הדבר הנכון?
מנקה ומקרצפת את עורי עד אודם. מתנגבת במגבת כחולה גדולה,
מהמגבות של הגבר שלי. עכשיו כבר לא אכפת לו שאשתמש בה.
יבשה מבחוץ ומבפנים. עדיין רועדת בגלי חום וקור. אבל לא אכפת
לי. אני אפילו לא טורחת להתלבש. חוזרת ומתקרבת למיטה. עדיין
שם. עדיין לא זע. מתחת לראש של הגבר שלי נקווה כתם כהה.
את הדם שלי אתה עצרת. אני אתן לדם שלך לזרום.