קפה בכוס גבוהה עם קצף סמיך ובזיקת קינמון. סטארבאקס. האויר
היה קצת קריר והשקפנו לנוף של מגרש חניה. הצחוק של אנדי התגלגל
מקצה לקצה. כל גופה הטלטל. עורה השחום הבריק באור השקיעה
והצחוק הצחור שלה בהק מעל לאדים של הקפה. לא יכולנו להימנע
מלחייך. יש לה צחוק מדבק לאנדי. כזה שבא מתוך הבטן, מבפנים
ומתגלגל החוצה בגלים עד קוצר הנשימה. היא התנשמה בכבדות מנסה
להכניס חמצן לריאותיה בטרם יגיע גל צחוק נוסף.
פרידה סיפרה כיצד עשרים שנים קודם לכן, נתפסה על חם עם תיק מלא
בגדים ובובות, בנסיון בריחה נועז מבית הוריה. היא תיארה בפרטי
פרטים את המרדף שניהלה עם אמה סביב שולחן האוכל, מתחמקת מנחת
זרועה. עיניה בהקו כאילו חיה את הרגע מחדש, וכולנו דמיינו את
הילדה השמנמנה, בת התפנוקים היהודיה, מקפצת במדרגות, בצווחות,
לקומה השניה של הבית ומסתגרת בחדרה יחד עם אחותה. צעדיו הכבדים
של אביה הדהדו על רצפת העץ. פרידה ידעה שאמה שלחה אותו לעשות
את העבודה השחורה. הוא נכנס, חגורה בידו וחיוך על פניו. הילדות
שכבו במיטתן, מותחות את השמיכה בין סנטרן לכפות הרגליים,
מצווחות בקולות גבוהים. אביה של פרידה צעק כמה משפטים שנשמעו
היטב גם בקומת הקרקע, והיא הגיבה בצריחה בעוד החגורה מצליפה
בשמיכה המתוחה. כולם הכירו את ההצגה, שנועדה לאוזני אמה.
את הסיפור הפסיק הפעם גל גדול יותר של צחוק. פרידה מנסה לסיים
את המשפט ושומטת את הסיגריה שבידה לארץ. אנדי אחזה במותניה
הרחבים. חזה השופע מקפץ בהתאמה והיא זעה בכסאה אנה ואנה, מנסה
להתגבר על הפרץ. בעודה מוחה דמעות צחוק מזויות עיניה, בלחיים
סמוקות סיפרה שאימה, גם היא חסידת החינוך הספרטני, נהגה להתיחס
אליה ואל אחיה בהתאם לאימרה "ילדים יש לראותם בלבד, אך לא
לשמעם". הם היו נשלחים מידית לחדרם ואל להם להסתובב בין
מבוגרים. כל הפרה קטנה שיגרה חפץ כלשהו אחריהם.
"אני נשבעת שהיא ידעה איך לזרוק את הנעל שלה מהר יותר משליפה
של קאובוי והיתה צולפת בי גם מעבר לפניה במסדרון. אני זוכרת את
זה כמו היום, ויש לי את הצלקות להוכיח את זה" גלגלה במבטא
הדרומי הכבד וכולנו געינו בצחוק.
השמש חידדה זוית לקרקע, ואנחנו לגמנו מהכוסות. הבטנו אל
המכוניות שחיפשו כניסה ויציאה ממגרש החנייה. ילדותי החיפאית
רחוקה אלפי מילין מכאן. רחוקה אלפי מילין מספרטה. דמעות הציפו
את עיני. לא דמעות צחוק על זכרון משובות עבר ולא דמעות כאב
הצלפות ילדות. סתם געגועים.
טקסס |
