"זהו גדי, הכל נגמר. אני עוזבת." אמרה לו אורית בעודה מגישה לו
את החביתה העשויה היטב משני צדדיה בדיוק כמו שהוא אוהב.
בהתחלה הוא לא הבין מה נגמר ומה קורה! אורית תמיד הייתה לצידו
בבית האבות! הוא לא הבין מה הוא עשה שעכשיו היא עוזבת- היא
היחידה שעושה לו את החביתה בדיוק כמו שאני אוהב. היא סידרה לו
את החדר יפה, לקחה אותו ממקום למקום, סיפרה לו סיפורים, סידרה
לו מבקרים טיפולים,- הכל! אז הוא אמר לה: "אורית, למה, למה
תעזבי אותי? אוריתוש?!"
היא- שתקה. "מה קרה? לא מוציאה מילה- בסדר, אבל למה עוזבת,
למה?-את?! נו- זה לא מתאים לך את...את אורית...נו באמת מה קורה
לך תדברי!" ככה הוא אמר לה! כי היא באמת היא!
פתאום הוא חשב- היא באמת עוזבת- לא יהיה מי שיסדר לו את החדר,
יזמין חברים, יביא תרופות- ובטוח יביאו לו איזה מטפל מעצבן
ואורית נורא תחסר לו. אז הוא אמר לה: "לא יהיה מי שיכין לי
חביתה!". היא נראתה מאוכזבת. "נו באמת..." היא אמרה "אתה כבר
לו צריך אותי, הייתי אתך, טיפלתי בך 3 שנים, לימדתי אותך לעשות
את כל מה שאתה צריך- אז למה אתה צריך אותי כאן לידך?"
הוא התפלא, למה הוא הלך לבית אבות אם הוא יכול היה לעזות לעצמו
חביתה?!
"אוריתוש- מה העניין? מה, את לא אוהבת אותי?" הוא אמר והיא,
ענתה: "לא! גדי לא! בטח שאני אוהבת אותך אבל..."
-"אבל מה?" שאל
-"יהיה לי עצוב אם אני לא יעזוב"
-"ואם תעזבי אז יהיה לך שמח?"
-"לא, גדי באמת, מה? אתה חושב שאני שמחה לעזוב?"
-"אז למה את עוזבת?"
-"אני לא יכולה להישאר!- מצאתי את תוצאות הבדיקות הרפואיות
שלך! (ואסור לי לספר לאף אחד)"
-"נו מה התוצאות?"
-"אתה,... הולך למות" היא עצרה, והתחילה לבכות. "אין לך הרבה
זמן, גדי, ואם תמות אז יהיה לי כל כך עצוב ואם אני יעזוב אז
יהיה לי פחות עצוב- אתה לא מבין זה יותר טוב בשביל שנינו-
"מבוא להפרדות"-אתה לא  חושב?". שניהם שתקו. מה הוא יכול להגיד
כשלפני שתי דקות אמרו לו שהוא עומד למות ושהמטפלת שלו עוזבת
אותו ברגעים הכי קשים? הייתה דפיקה על הדלת. הוא קם ופתח.
אורית ישבה ונגבה את הדמעות. הרופאים שהיו צריכים לתת לו את
תוצאות הבדיקות נכנסו והוא ידע שבעוד כמה דקות הוא כבר לא יראה
יותר לעולם את העלמה, טובת הלב, הגבוה, צעירה ויפה שיושבת
ומתייפחת על הכסא.
-"בוקר אור" אמר דוקטור כהן בפנים מאירות ומר כהן חשב בלב- "מה
אתה כל כך שמח להגיד לבן אדם שהוא  הולך למות?!"
-"בוקר טוב" הוא ענה
-"דוקטור אריבסקי, את בסדר? את מרגישה טוב?"
-"הכל בסדר דוקטור" ענתה אורית.
-"שלום לך מר לוי" אמר לו דוקטור כהן "שב בבקשה" הוא ישב
ואורית התחילה לפרוץ בבכי מחדש- הרופא חשב שהיא חולת נפש.
-"אני, דוקטור לבמטוק והמנהל מר קובינסקי באנו לאמר לך את
תוצאות הבדיקות".
אורית התחילה לצרוח מרוב בכי- הרופאים לא ידעו מה קורה.
-" ובכן" המשיך דוקטור כהן.
"אתה בריא!"
אורית הפסיקה לבכות.
-"זה בסדר, אני יודע, אתה יכול להגיד לי את האמת!" אמר מר
לוי.
-"מה?"
-"אתה רוצה לומר לי שאני לא הולך למות?"
-" למה שתמות? מר לוי, להפך, אתה האיש הכי בריא כאן בבית האבות
ולכן החלטנו לשחרר אותך מכאן, בתנאי שתרצה ושדוקטור אריבסקי,
אם היא כמובן תסכים..." הוא הסתכל על אורית בעיניים בוחנות
"...לעבור לגור אתך ולהיות המטפלת האישית שלך!"
אורית התחילה לקפוץ באוויר- לשיר ולרקוד....
-"ניקח את זה כ-כן?" אמר דוקטור כהן
-"אני חושב שכן" אמר דוקטור לבמטוק.
-"מר לוי, אכם תרצה את תוצאות הבדיקות, תפנה אלי או אל מר
קובינסקי- בכל בעיה או פניה- הבית שלך יהיה ליד ביתי ואם יש
בעיה כלשהי- אורית- תפנו אלי ובמקרה שאני לא נמצא למר קובינסקי
שישלח אליכם מישהו." המשיך
-"טוב, אני חושב שאין מה לומר" אמר מר קובינסקי.
-"נשאיר אותכם לבדכם". הם יצאו.
מר לוי- היה המום, הוא כמובן לא ידע מה הוא צריך לעזות. אורית
הייתה משוגעת והתחילה לחבק אותו עד שלא נשם ואז הוא אמר לה
בקול חנוק שתזכור שהוא בן 82 ואז היא התחילה לבכות ואמרה לו
משהו שהוא לא ישכח לעולם:
"תשכח הכל- את השיחה שהייתה בבוקר, עכשיו אני אהיה אתך תמיד!
ודבר נוסף- אל תקשיב לי, אני כנראה ראיתי תוצאות של מישהו אחר
וזו הייתה מחשבה מגעילה מצדי לעזוב אותך- והחביתות- לא עוזבות
אותך!"
ומאז הם גרים ביחד וכל בוקר הוא אוכל חביתה עשויה היטב משני
צידיה בדיוק כמו שהוא אוהב. וגם הרופאים הגיעו למסקנה שאורית
לא חולת נפש.