עכבר מנומש שוכב לו באיזו פינה,
הוא בטח יצא לפלפל בשדות הפנינה.
לרוב הוא נכשל, נבעט ונשכח,
אבל תמיד הוא חוזר להיות מפוכח.
יפהפייה בלבוש קרוע וזרוק,
מלקטת עגבניות רקובות בשוק.
היופי לא נפגם כתוצאה מהעוני, מסתבר.
חבל שהיא לא שלי, אלא של מישהו עני אחר.

טלפון מחבר ישן שלא ראיתי מאז גן חובה, שבוכה,
כי הכוסית התורנית לא ידעה להגדיר את המילה "אהבה".

מחשבות על סוריאליזם ושירים מטומטמים
- כן, כמו זה -
שנכתבו ע"י יצור טיפש ומשמים.
או שמא למופתי של וינה יש יד בדבר?
התשובה חבויה בתוך הקקטוס השני משמאל, במדבר.

אני הולך ומפלפל, כמו העכבר המנומש.
מתי הוא כבר יחזור לביתו, כולו נרגש?
ייכנס הוא ללחיים הנפולות במקצת,
ויעלה אדום-של-סומק, בזמן שבעליו מדליק את המצת,
כדי לעשן סיגריה או שתיים. סרטן? ליחה?
הם כבר מתו מזמן, אולי רק דלקת עיניים.
אבל לי לא אכפת, אני לא מביט מסביב,
הולך לי ברחובות ת"א, מחפש לי איזה ביוב חביב.

האם אלוהים אותי ירנין?
אלוהים לא זמין, הוא בדיוק משתין.
טוב, אני ממתין.
"גן-עדן שלום, מדברת אצטרובלית, איך אפשר לעזור?"
"שלום, אני קופר, אני מחפש טיפת אור."
"אין פה אור, לך מפה, זו טעות במספר!"
האין כך הם החיים בעולם ממוסחר?

עובר הזמן, עוברות השנים, ואלוהים עדיין משתין בשירותים.
אולי כדאי שהמזכירה שלו (עליה הוא רוכב מאחורה בהפסקות)
תזרוק לו כמה מילים.
אולי הוא יבין. אולי הוא פשוט ימשיך להשתין.
עוברים הימים, עוברים הלילות.
המופתי של וינה התגייר וזנח את הטרור - פצצות לגבות!
העכבר המנומש כבר לא מסמיק לחיים של בחורות,
ובעליו המעשן הכרוני מת - מאבעבועות...
עברי לידר הפיק תקליט לבריטני ספירס,
שישה מליון יהודים נהרגו מהקרינה של המירס.
העולם נהיה יותר ויותר שחוק,
ואני מצאתי עצמי מביט במראה ופולט איזה צחקוק.

אני שונה, אני יודע, מלא בקיצוניות מתונה.
משלים עם גורלי האכזר, מקבל אותו בהבנה.
רואה מה שאחרים אליו אינם שמים לב,
שולח את העכבר המנומש להתמלא בכאב.
ובסופו של דבר אני אפול לתוך תהום אינסופית
שערפדים בנו בסוף תקופת בית ראשון,
וכולם יצחקו עלי כאשר אסרב לצעוד עם כל ההמון,
לכיוון אי-ההגיון.
ואז, או אז, הארי פוטר יצוץ משום מקום
ויטיל עליי כישוף טיפשות,
ואז אני פשוט אמות.

ואז אעלה לשמיים. את אצטרובלית כבר יפטרו, ותהיה שם אחת חדשה.
היא לא תדע מה לעשות, ותשלח אותי לגן-עדן.
בלונדינית טיפשה...!
כשיגלו את הטעות שהיא עשתה יקימו ועדת חקירה,
שתגלה שאלוהים בכלל לא עובד.
ואז אלוהים ירכב על המזכירה פעם אחרונה,
יקח אקדח, יירה בה שני כדורים מקרוב - ויתאבד.

ואני אמצא את עצמי כלוא בתוך עולם ממוסחר,
בו הזמן היחיד שקיים הוא מחר.
לא יהיה שם קפה טוב, המיטה תהיה קרה,
לא תהיה עונה בשם "חורף", ולא אוהב אף בחורה.
עולם מדכא, אין ספק.
אבל מילא, אותי זה יספק.

כי זכרון של שנים, מחשבות על סוריאליזם,
שירים מטומטמים וחברים מגן חובה -
הם כמו פנטזיה רטובה.

אחרי הכל - חברים טובים באמת,
הם בשבילי כמו אותה כוסית בודדה,
שיודעת להגדיר טוב מאוד, את המילה
"אהבה".


מוקדש לאלו שאני באמת ובתמים אוהב. (אתם יודעים מי אתם)