שנאתי לחיות, אבל פחדתי מהמוות, פחדתי מאוד. לא הייתי מסוגלת
להרוג את עצמי. לא כי אהבתי את עצמי יתר על המידה, שלא תבינו
לא נכון - שנאתי את עצמי יותר מכל דבר אחר. לא יכולתי להסתכל
על עצמי במראה מבלי שיעלה בי רצון עז לנפץ אותה לרסיסים מתוך
השנאה. אבל פחדתי מהמוות, פחדתי מאוד. הלא נודע, הדבר הכי
מפחיד שנתקלתי בו אי פעם. יותר מחבורה של עכבישים ארסיים מקיפה
אותי. יותר מהחושך. יותר מהמפלצת שמתחבאת בחדר השינה של אימא.
הלא נודע הוא הסיבה היחידה שאי אפשר פשוט לקום ולעזוב הכל, גם
אם הכי רע לך בעולם. הלא נודע מרתיע אותך, מרסן את היצר שעולה
בך לנטוש את החיים העלובים שלך, ולהמשיך לעולם הבא.
אבל אני הצלחתי להתגבר עליו. תמיד אהבתי את הים, את היצורים
שחיים בו ואת רעש הגלים שמתנפצים על שובר הגלים ביום חורפי
וסוער. הייתי הולכת עד שפת הים מדי שבוע בחורף רק כדי לשבת
ולהתבונן בו סוער וגועש, ובימים רגועים יותר, רק להתבונן בדייג
הזקן עומד על שובר הגלים עם החכה הישנה שלו. חשבתי שזה יהיה
מקום מתאים. עשיתי מעשה. אותו יום היה קר במיוחד, רוח חזקה
נשבה והפכה את הגלים לקירות עבים של מים המתקדמים ומתנפצים
לבסוף על שובר הגלים. ירדו טיפות גשם מעטות אך גדולות במיוחד,
כאילו השמים בוכים בגללי, אבל לאיש לא אכפת, זה היה סתם מזג
אויר שכזה, מקרי בלבד. הלכתי על שובר הגלים עד הקצה הצפוני
שלו, הרגשתי שקשרתי את האבן לרגל יותר מידי חזק והרגל שלי
נרדמה אבל כבר לא היה אכפת לי. רעדתי אני לא יודעת אם זה היה
מתוך הפחד או בגלל הבכי ההיסטרי שלי, דמעותיי הצטרפו לטיפות
הגשם ופגעו במים. לקחתי נשימה עמוקה אחרונה וקפצתי לתוך המים
הקרים. אחר כך נאבקתי להשתחרר למרות שלא רציתי, זה היה כבר
מאוחר מדי. לא יכולה לדחות יותר את האינסטינקט הנשימתי הטבעי
והריאות של התמלאו במים. תחושת החנק היה הדבר האחרון שהרגשתי,
כבר לא הרגשתי את הקור, לא הרגשתי כלום פיזי מאז. זרמי המים
סיימו את הניסיון שלי לשחרר את האבן שהייתה קשורה לגופתי
והגופה נסחפה לשפת החוף. מזג האוויר נרגע והשמש יצאה. הדיג
הזקן שהגיע לשובר הגלים מצא את גופתי.
להלוויה הגיעו רבים מכפי שחשבתי, הגיעו אנשים שחשבתי ששכחו על
קיומי, ראיתי במו עיניי שנכונה העובדה ששכול מאחד משפחות.
ראיתי בפעם הראשונה את אימא ואבא מתחבקים. ורק בן אדם אחד
שציפיתי לראות אותו שם בין כל האנשים שחושבים שהכירו אותי, זה
שבאמת הכיר אותי, הוא לא הופיע. טוב שהלכתי, יהיה להם יותר טוב
בלעדי.
איש מבין החיים לא יודע מה חיכה לי אחרי שליבי הפסיק לפעום
ונשימתי פסקה. מה עם המחשבה שלי?! איש לא יודע מה קרה למחשבה
שלי, לנשמה שלי. הדבר היחיד הידוע במוות הוא שמה שקרה לגופתי,
כיסו אותה באפר והיא אט אט החלה להרקיב, תולעים מחלחלות לתוך
גופי ומתענגות על כל פיסה ממני. מסב אושר, זה מה שזה. לפחות
מישהו נהנה מנוכחותי על פני האדמה, הפלא ופלא, במקרה זה גם
במותי. לפחות הן נהנו ממני ולא סבלו מהנוכחות המעיקה שלי. לא
הרגשתי את הריקבון אבל ידעתי שזה מה שקורה, כל אותו הזמן היה
חשוך. לא ראיתי כלום, ואז משום מקום הבזק אור ואז מצאתי את
עצמי כאן איתך...
"אה הא. אני מבין, ולמה אף אחד לא בא לקבל את פנייך?!" שאל
האיש לבוש הגלימה השחורה שעמד מאחורי הדלפק.
"אני מניחה כי אף אחד לא יודע" השבתי.
"אבל אני מודיע לכל מי שמבקש בכך, וזה מזכיר לי שאת צריכה לתת
לי את הרשימה שלך" אמר כמגחך לעצמו.
"איזה רשימה?" שאלתי בתמיה.
"רשימת ההמתנה. כל אחד שמגיע לכאן זכאי לקבל עד 15 התראות על
אנשים שרוצה לקבל הפנייה לפה כשהם יגיעו. אני די מופתע שאף אחד
לא הגיע לקבל את פנייך, אף קרוב משפחה או אחד מידידייך לא נפטר
לפנייך?"
"כן, היו לא מעטים, אבל אני מניחה שהיה להם משהו יותר קרוב
וחשוב להכניס לרשימות שלהם."
"זה מוזר. את לא נראת לי בן אדם רע, אני צודק?"
"לא הייתי מגדירה את עצמי כבן אדם רע, אבל יש טובים ממני."
"אני בטוח שאת מגזימה."
"אם ככה, למה אף אחד לא בא?"
"אני לא יודע..."
היה שקט, הצלחתי לשמוע את הדממה. ואז הוא אמר: "כן, הרשימה שלך
ואז את משוחררת"
"משוחררת?! אבל לאן אלך?" שאלתי בבלבול.
"איתך זאת תהיה בעיה כי איש לא בא לאסוף אותך. פעם ראשונה שזה
קורה מאז שאני בתפקיד, אבל נמצא פתרון. קודם הרשימה שלך."
"אין לי ממש רשימה", אמרתי בלחש, "יש רק בן אדם אחד שאני מחכה
לו."
"רק אחד?! ומי הוא, הבחור שלא הגיע להלוויה?" שאל בסקרנות.
"כן אהובי, השארתי אותו שם, אני חושבת שהוא יצליח להסתדר שם
בלעדי בנתיים. הוא לא הופיע להלוויה, סביר להניח שהוא התגבר
יותר מהר ממה שחשבתי." הרגשתי כאילו דמעות חונקות אותי,"אבל
אני עדין רוצה לפגוש אותו כשיסיים את חייו, לדעת מה עשה איתם."

"אוקיי, מה שמו של הנער?"
"תום." עניתי, מנסה למנוע מהדמעות לפרוץ החוצה.
"ושם המשפחה?" שאל.
"לוי." דמעה החלה לנזול מעיני. "את לא צוחקת, נכון?"
"זה נראה לך כאילו אני צוחקת?!" פרצתי בבכי.
"לא, לא. את לא מבינה. פשוט הוא כבר פה מחכה בתור שאני אסיים
עם הרשימה שלך ואז אני אטפל בשלו" אמר במעין התלהבות מוחבאת.
"רגע, אתה צוחק עליי? אבל איך זה יכול להיות?" תהיתי.
"עובדה!" אמר קול מוכר מאחוריי גבי. הסתובבתי.
"תום! אני לא מאמינה!" צעקתי בתדהמה.
"כן, אנה שלי, באתי אחריך כמו שהבטחתי", אמר כשחיבק אותי עם
זרועותיו הגדולות. עטפה אותי תחושת הגנה עם החיבוק שלו.
"התגעגעתי אליך, לא חשבתי שתוותר על חייך בגללי. חשבתי שאמרת
את זה באוויר כי חשבת שבחיים לא הייתי מסוגלת לדבר כזה. כך אני
חשבתי אבל התעלתי על עצמי הפעם. קשה לבן אדם לקחת מעצמו את
חייו, ואתה אמרת לי את זה יותר מפעם אחת."
"התכוונתי לזה בשיא הרצינות, בדיוק כמו שהתכוונתי לזה שחיי כפי
שהם בלעדייך הם לא חיים."
"רגע, למה לא הייתה בלוויה?"
"כי...כי...לא יכולתי לעמוד בזה". אמר בחצי גמגום, "לא יכולתי
לראות איך מכניסים את הגופה שלך לתוך האדמה, זה היה יותר מדי
בשבילי". הוא השפיל את מבטו. "באתי ביום שאחרי לשים לך פרחים
על הקבר. הבאתי ורדים שחורים כמו שאמרת לי פעם".
"זכרת?!" אמרתי בתדהמה.
"כן, את יודעת שיש לי נטייה לזכור פרטים קטנים שכאלה."
"אבל איך אתה הגעת לכאן?"
"הכביש הסואן מול הבית שלי. יצאתי עם בגדים כהים כרגיל, במזל
הפעם נהג שיכור לא ראה אותי, והצלחתי להגיע לכאן", אמר בחצי
חיוך שכזה.
"אני לא אשקר להגיד שאני שמחה שהוא היה שיכור. אני כל כך שמחה
לראות אותך. אבל מה נעשה עכשיו? לאן הולכים?"
"הרשו לי להתערב" הסתובבנו לכיוון לפקיד "אם תמשיכו במסדרון
השמאלי תגיעו ליעדכם הסופי כאן",
"תודה לך", התחלנו ללכת ביחד מחובקים.
"רגע! עצרו! תום, לא אמרת את הרשימה שלך!" צעק  הפקיד.
"זה לא משנה לי, מי שחשוב לי כבר כאן איתי!" ענה לו תום.
והמשכו ללכת במסדרון, וכלום כבר לא שינה לי או לו. היינו
רחוקים מהכל, חוץ ממה שחשוב באמת.
"רק תדע שאני אוהבת אותך למרות שעזבתי אותך בהתחלה" אמרתי.
"אני יודע, אנה שלי, אני יודע" ענה לי כשהוא מהדק חיבוקו.

המוות לא כזה נורא אחרי הכל.