New Stage - Go To Main Page

ב. סתיו
/
סימבה

היה לי חתול. הוא היה אפור ומפואר, והיה לו אף פחוס. כולם אמרו
שהוא מכוער, אבל אני חשבתי שהוא החתול הכי יפה שראיתי בחיים,
אפילו יותר מביש-גדא, החתול של דוד. קראתי לו סימבה, על שם
אריה אחד, שראיתי בסרט של וולט דיסני. גם לו היה זנב מפואר.
אהבתי את סימבה. האכלתי אותו המון, בדגים ופסטראמה. הייתי רץ
מהר מבית הספר הביתה, רק כדי ללטף אותו. דוד התחיל להתרחק
ממני. "נהיית מוזר, תמיר", הוא אמר לי יום אחד. "מה, זה לא
בסדר לאהוב את החתול שלך?", שאלתי בהפתעה. "לא אמרתי דבר כזה",
הוא מחה בכעס, "גם אני אוהב את ביש-גדא! אבל זה הפך אצלך לדבר
מוזר. תשמע, כולם מדברים עליך. אתה לא יוצא מהבית יותר
בגללו!". לא נתתי לדוד לסיים. חזרתי הביתה לסימבה. חיבקתי אותו
הרבה באותו יום, והוא ידע שלא משנה מה יגידו, אני תמיד אוהב
אותו. סימבה היה אצלי שנתיים, בין כיתה ח' לכיתה י'. יום אחד
הוא התחיל לעשות היפוכים באוויר. לקחתי אותו לווטרינר ולמומחה
לניתוח הנפש של בעלי חיים, שזה כמו פסיכולוג של חתולים וכלבים,
ואפילו לפסיכולוג של אבא ולעוד חמישה רופאים, אבל אף אחד לא
הבין מה קרה. בסוף אבא לקח אותו ממני. הוא פחד שהחתול יתקוף
אותי. בחצר היה בור עמוק, מכוסה בחול, ואבא אמר לי לא לחפור
שם. דוד חזר לדבר איתי, ולא הזכיר יותר את החתול. הציונים שלי
עלו שוב, וסיימתי את התיכון בהצלחה, אפילו בהצטיינות יתרה. היה
לי פרופיל טוב, אפילו מעולה, וגם את הטירונות עברתי בלי בעיות,
אפילו הייתי החביב של הקצין. היתה לי חברה יפה, אפילו מקסימה,
שמאוד אהבתי, וכבר קבענו תאריך לחתונה, אחרי שאני אשתחרר. זה
היה בקורס קצינים, כשהתלתי לעשות היפוכים באוויר. הם הביאו
פסיכולוגים, פסיכיאטרים וחובשים, וכולם הגיעו למסקנה ש"הבחור
השתגע". אבל לא מצאו לזה סיבה. העיפו אותי מקורס קצינים, החברה
שלי זרקה אותי, קבעו שאני לא כשיר, ואבא שלי חזר להיות
האפוטרופוס שלי. לקחו אותי הביתה, ורק ביום הזה הבנתי כמה הבית
שלי קטן. ישבתי בחדר שלי, כשהייתי לבד, והקירות סגרו עליי.
המשכתי לעשות היפוכים באוויר, וחזרתי לחשוב על סימבה. אבא נכנס
לחדר שלי, וקטע את המחשבה. "בוא", הוא אמר. אז באתי, בלי
להתווכח. לא הלכנו הרבה, רק עד החצר. שמחתי לאוויר הצח. אבא
לקח את וחפר שם. היה שם מקלט ישן, שישבנו בו במלחמת המפרץ
הקודמת, כשטילים פגעו קרוב לבית שלנו. המקלט היה יותר גדול
מהבית, וגם מהאוהל במחנה של הצבא. בפינה שממולי ישב סימבה,
מלקק את כפותיו הורודות. אבא אמר שלום, וסגר אחריו את דלת
המתכת. קצת כעסתי עליו באותו רגע.
הוא ידע שסימבה היה קלסטרופובי


מוקדש ליותמש   תחשוב חתול



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/10/03 18:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ב. סתיו

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה