הכל התחיל כשנולדתי, מן הסתם.
אבא שלי, שהוא רופא מיילד במקצועו, החליט שהוא לא סומך על אף
אחד פרט לעצמו. יש בסיס להחלטה- אבא זכה כבר שלוש פעמים רצופות
בפרס סטטוסקופ הזהב לרופא המצטיין. את שלושת אחיי הגדולים
והמחוננים הוא יילד בדקות, כיאה לפרפקציוניסט כמוהו. כשאמא
כרעה ללדת, בהריון שלי, היא היתה בהשגחה בבית החולים. אבא שלי
ביקש מראש שיתקשרו אליו הביתה במידה וזו תהיה השעה האחת מתוך
עשרים וארבע ביממה, שהוא לא יהיה בבית החולים. זו היתה השעה
הזו.
לאחר שחיכה בכסיסת ציפורניים ליד הטלפון במקום לנוח ולהירגע,
הוא הרשה לעצמו להיכנס למקלחת קצרה. כמובן שבדיוק אז הטלפון
צילצל נואשות, ולא היתה תשובה. צילצל נואשות שוב, ועדיין לא
היתה תשובה. בשניה שאבא שלי הושיט יד לעבר מכשיר הטלפון,
הצילצול פסק. את הלידה שלי ביצע בקושי ובמאמצים מרובים רופא
צעיר. אני, שחוויתי את דקויותיו של חוק מרפי עוד מהבטן, יצאתי
לאויר העולם.
הסיפור המשיך גם בגן, כשכולם קיבלו את הסוכריות האדומות,
האהובות עלי כל כך בקבלת שבת, ואני קיבלתי את הצהובה היחידה.
וכל פעם, בכל פעם מחדש כשביקשתי להחליף עם מישהו שדווקא מחבב
את הסוכריה הצהובה, הסתבר שהוא כבר אכל את האדומה שלו, למרבה
הצער והיגון.
מקומו של החוק לא נפקד גם בביה"ס היסודי. המחנכת שלי היתה
האישה הכי מרשעת וצועקת בבית הספר. נכון, כולם אומרים את זה,
אבל הנה העניין: בימים הבודדים שזכיתי להיות חולה, גם היא היתה
חולה, וכשחזרתי כולם דיברו חודש וחצי על המורה המחליף המגניב
שהוציא אותם לשחק כדורגל שבוע שלם.
כתוצאה מחוויות כאלה ואחרות, הגעתי לתיכון די חסר ביטחון,
בעיקר עם בנות. בכיתה י' החלטתי שהדרך הקלה והמהירה ביותר
לליבה של בחורה היא המגמה שלה. כלומר, כל שעלי לעשות הוא לבחור
מגמה עתירת-בנות. כשהגעתי לשיעור הראשון במגמת עיצוב אופנה
וטקסטיל, גיליתי שאמנם כל העיניים נשואות אלי בערגה ותשוקה,
אלא שכל העיניים גבריות.
העליתי המון תחזיות שחורות לגבי העתיד של אדם כמוני בצבא, אבל
שם דווקא היה לי כיף. אולי מכיוון שבצבא שולטים חוקים אחרים
לגמרי.
חשבתי שהמצב השתנה והתקבע סופית כשהגעתי לאוניברסיטה.
באורח פלא, הצלחתי לשבץ במערכת את כל הקורסים שבהם חשקה נפשי.
פליאתי נמוגה תוך שבועיים - אלה הקורסים המשמימים ביותר
בפקולטה, הנוכחות בהם חובה והמרצים עצמם הם גופות מדקלמות.
עכשיו אני כאן, מחכה בתור לקופאית בסופרמרקט, ויודע בוודאות,
שלא חשוב באיזה תור אעמוד, אני אצא מכאן אחרון. |
