"תגידי", פונה אליי אורית, "בין רועי לחמוטל - קורה משהו?".
"המשפט האחרון של פרמה", אני פוצחת במשל, "מכירה?". אורית תולה
בי עיני עגל.
"זו אחת החידות המתמטיות הכי גדולות בעולם", אני מרצה בידענות,
"כתבו על זה שלוש מאות שמונים וחמישה עמודים, ועדיין אני לא
בטוחה שפתרו אותה".
עיני העגל של אורית מתכווצות במאמץ.
"הבנת את המשל והנמשל?", אני בודקת את הסטודנטית שלי.
"הבנתי."

אני באה אליך והיא אצלך. זאת אומרת, שוב.
"מה היא עושה פה?", אני נוהמת כאילו שקניתי אותך במהלך מוצלח
במונופול.
"רואה 'היפים והאמיצים'", אתה נותן לי תשובה שמזכה אותך
ב"מספיק בקושי".
אבל היא כל הזמן שם. אפילו כשאני חולמת עליך היא שם. בבוקר,
כשאני קמה שטופת זיעה, אני כבר לא יודעת אם בחלומי עשינו סקס
מטורף כל הלילה (והיא הסתכלה), או שזה פשוט חלום האימה הרגיל
שלי: אתה עושה סקס איתה (ואני מסתכלת).

אני דוחפת לך לכיס האחורי של הג'ינס פתק שכתוב עליו מאה פעמים
"אני אוהבת אותך".
"מי נתן לך עונש?", אתה מחייך אלי דרך האפרכסת בערב.
אתה. אבל גם היא.

Tow roads diverged in a yellow wood"", אני חוזרת לתיכון
ולפרוסט. אני מרגישה כמו החמור מהדי.וי.די של "שרק" שמקפץ
וצועק "Pick me! Pick me!". אף פעם קודם לכן לא הרגשתי כמו
חמור. ואם כבר חמור - עדיף בלעם. שיהיה לפחות סלבריטי. אבל
אני, אני סתם חמור פשוט. אני יודעת.

בגיל שלוש קיבלתי בפעם הראשונה את הדימוי "חתולה". פיזזתי
בגרביונים ובבגד גוף על רצפת הפרקט בסטודיו לבלט של לינט. כל
אחד היה צריך לומר איזו חיה הוא הכי אוהב.
"חתולים", היתה התשובה כבר מגובשת במוחי הרך.
"את באמת דומה לחתולה", אמרה לינט ורשמה את השם שלי בגדול על
בלוק צהוב.
בינתיים הפסקתי לרקוד, אבל קניתי ספרים על חתולים (ע"ע
"החתול"), קראתי שירי חתולים (ע"ע יהונתן גפן) וגידלתי שלוש
חתולות (ע"ע מיצי, פיצי וקיצי).
הרבה שנים חלפו מאז גיל שלוש (ליידי לא מסגירה את גילה), אבל
בעיני חברות רבות מאז גיל שלוש ובעיני גברים רבים מאז גיל
העשרה, נותרתי "חתולה".

בלילה שלחת לי הודעה לנייד: "לילה טוב, חתולה".
"לילה טוב, אפרוח", שלחתי חזרה. אבל האמן לי מותק, אני סתם
חמור. חמור קטן שצועק: "Pick me! Pick me!".