New Stage - Go To Main Page

עינב אמבר
/
אוגר העיתונים

הלילה נשבר בחדר הדומם והותיר אחריו ספק חלומות, ספק מציאות.
המולת הרחוב הקולנית שחדרה לחדר, הזכירה לו היכן הוא נמצא.
הרדיו החל לנגן בדיוק בשעה המיועדת, מעורר משינה ומעורר
מחשבות. עיניו עצומות ממאנות להאמין, ידו מגששת, מחפשת תשובה.

שרוע על המיטה, נכנע לתחושה המוכרת, מקווה להתעורר במקום אחר.
שמש עקשנית חודרת מבעד התריסים השבורים, מזכירה לו כמו בכל
בוקר שצריך לתקן או פשוט להסתיר בוילון.
מביט בשעון וכבר 7:25, אבל הוא בשלו, מוסיף לעצמו עוד 5 דקות
לטובת תירוץ לא משכנע.
לבסוף הוא קם, עייף וכבד, משפשף עיניים אדומות, מפהק ונאנח,
מדדה לאיטו לכיוון הדלת. מבעד לעינית תר בסקרנות אחר העיתון של
השכנים. כבר שלוש שנים הוא קורא באופן קבוע את כל מדורי העיתון
על חשבון המנוי של הזוג רוזמן. הוא כמובן מחזיר את העיתון
למקום ואף מקפיד על הקיפול המקורי. בכל מקרה, הם תמיד מגיחים
בשעות הצהרים המאוחרות, שולחים החוצה יד מתגנבת שמושכת את
העיתון בבת אחת, כאילו מתנצלת על כך שהוא נאלץ להחזירו.

הוא לא נוהג לצאת את ביתו, כבר שנים הוא מסתגר במבצרו העלוב,
חי לבדו כי רק כך הוא יודע ונמנע מאנשים כי גילה שהם הזן הכי
גרוע. העיתון גילם עבורו מפלט דמיוני ומסעיר בעולמו המשעמם
והריטואלי. לרוב, הוא חיפש כתבות מעוררות עניין. סיפורים מהסוג
שגורם לך להרים גבה, לתהות, להתרגש... להחסיר פעימה. הוא נוכח
שריגושים אלה ממלאים את חייו הריקים. הוא מילא את החללים על
גבי קירות חדרו.
כל כתבה מסקרנת, שנויה במחלוקת, מאיימת או אפילו פרדוקסלית
זכתה לעטר את הנוף הביתי שלו. לעיתים היה מחליף כתבות ישנות
בחדשות, אך לרוב העדיף לגלוש מחוץ לכתליי חדרו ובלבד שלא יאלץ
לוותר על  "תחקיר בלעדי"  או "חשיפה ראשונה".
אט אט החלו קירות חדרי הדירה להתמלא בכתבות שונות.
לא פעם תהה, כיצד מתייחסים הזוג רוזמן, השכנים ממול, לכתבה
החסרה בעמוד הראשי, האם לא הטרידה אותם הגזירה המדויקת בעמוד
האמצע של המוסף?

הוא פתח את הדלת, הביט סביבו. חדר המדרגות הנטוש נגלה לפניו
כשלא מצא את העיתון כבכל בוקר. הוא היסס קלות ובהה בשטיח
הכניסה שנפרס בפתח דלתם של משפ' רוזמן.
מבולבל וחסר אונים שב לדירתו וסגר אחריו את הדלת. התיישב ליד
שולחן האוכל והביט בשקט בקירות המטבח. נתמך בשולחן, קם על
רגליו, ניגש לדלת, הציץ דרך העינית, אפילו פתח קלות
את הדלת, אבל העיתון איננו. כועס ומאוכזב בילה כל שעות הבוקר
והצהרים במסלול הקבוע
בין השרפרף במטבח לבין דלת ביתו, מקווה למצוא את העיתון מונח
במקומו הקבוע או לפחות לקבל הסבר הגיוני להיעלמותו.
בשעות הצהרים החלה לקונן בו תחושת פחד מהולה בכאב חד בחזה.
נשען על הדלת, החל להשתנק ולהשתעל, גופו מוחה בתוקף על השינוי
הפתאומי המשבש את הלו"ז היומי שלו,
הפוגע בתקוותיו, חלומותיו... בבועת המציאות הצבעונית שהוא טיפח
באהבה.
ועכשיו, עכשיו היא התפוצצה!
"לעזאזל רוזמן" נפלטה קללה צרודה מגרונו. הוא ניסה להתכחש
לייאוש אך לא הצליח לגבור על כמה דמעות שאיימו ללטף את פניו.
כבר 30 שנה שהוא לא בכה, הזמן הפך אותו אדיש, חסר אמונה ופחד.
לא, הוא לא ייתן לפחד להשתלט עליו. בנחישות החל להתרומם,
התמתח, כחכך בגרונו וחש כיצד תחושת המחנק נבלעת עם הרוק.
הוא החליט להתעשת, הוא יעשה מעשה!

מלתחתו הצנועה כללה מעט חולצות מחויטות, מעומלנות, כולן בצבע
לבן מריחות מנפתלין, שלושה זוגות מכנסיים שניים כחולים ואחד
שחור, חמש גופיות דהויות, גטקס ולבנים וזוג נעליים חומות שליוו
אותו בכל צעד באותם רגעים חשובים -  כשפגש את הניה לראשונה,
כשברח בלעדיה, כשעלה לארץ, כשכיתת את רגליו יום יום  בדרכו
לרדיו השכונתי להאזין
למדור חיפוש קרובים, כשגילה שהיא נהרגה.  

הוא התלבש במהרה, "פשוט לגמור עם זה" חשב לעצמו. הוא ייצא היום
לרחוב, לאור השמש, לעיני כל האנשים, הוא יקנה עיתון!
הוא פתח את הדלת מלא התרגשות, שאיפה ארוכה ליוותה את חששותיו,
ידו אוחזת בידית הדלת, מתקשה להרפות. הנה הוא בחדר המדרגות,
אוחז במפתח. עוד רגע אחד וחייו ינעלו בתוך הדירה, בלעדיו.
סיבוב אחד לימין, הדלת ננעלה. מיד הרכין את ראשו והחל בוחן את
המדרגות מזווית עינו. ממלמל לעצמו חיזוקים ומילות תמיכה, מנסה
לשכנע את עצמו כי זו החלטה נבונה.
הוא יודע, דבריו לא יועילו, חייו שייכים לקירות הדירה, לאותה
הבועה, וכשם שיצא כך חזר.
אבוד בכעסו, פשט מעליו את בגדיו, תלה בארון והחזיר למגירה.  
שעות הסתובב בדירתו חסר מעש, קרא ושינן את כל הכתבות התלויות
בחדרו, במסדרון הצר, במטבח ובסלון.
הלילה ירד עליו בהפתעה. הוא כל -כך שמח לקראתו, "לפחות החושך
עומד בזמנים" חשב לעצמו. למרות אירועי היום שפגעו בשגרת חייו
הוא מצא נחמה בחושך המוכר, המבשר כי עליו ללכת לישון.
הוא נחפז למיטתו בהנחה שהשינה תפטור אותו מפחדיו.

הלילה נשבר בחדר הדומם והותיר אחריו ספק חלומות, ספק מציאות.
מבוהל ונסער קם בחופזה ממיטתו, גורר בסערה את השמיכה, רגליו
כושלות אך הוא מתעקש להתקדם, מסתער באימה על קירות חדרו,
ניצוצות של כעס ניצתים בעיניו, ידו שולחת לקרוע, להסיר.
בטירוף נוגה הוא קורע מעליו את העול הזה, תולש כתבה אחר כתבה.

לרגליו נערמים תלי עמודים, סיפורים וזיכרונות. עיניו הבוערות
משוטטות ברחבי הדירה מביטות בהרס,
בערמות הדפוס השחור. הוא אוסף הכל, מעמיס לשקיות פלסטיק, מקווה
שאם ייפטר מהן יוכל להשתחרר מהכאב באופן מוחלט. מבט חטוף בדירה
חושף קירות עירומים ופצועים ומתוך השקט מצטייר על פניו חיוך
אמיתי, כזה שמסגיר אושר מוחלט.

הוא סוחב  על כתפו את השקיות העמוסות, מניח אותן מחוץ לדלתו
בחדר המדרגות לצד פחי האשפה. "אוצר אבוד" חשב לעצמו. ובעודו
מהרהר, הבחין בדמות המתקרבת לעברו מכיוון המדרגות.
נלחץ מעצם נוכחותה, אימץ את עיניו ומצמץ, מנסה לזהות את הבבואה
הכהה. כשהתקרבה הצליח לזהות בחורה בשנות השלושים לחייה,
חייכנית, לבושה ברישול אוחזת בידה פח אשפה עמוס בעיתונים.
"שלום לך, אתה הוא מר ג' המסתורי?" שאלה בסקרנות מהולה
בחביבות. הוא הביט בה ממושכות, נפעם מהעניין שהיא מגלה בו.
ענה לה קצרות "ככ..כן, כלומר, לא מסתורי", היא חייכה ובחנה את
תכולת השקיות שאחז.
"גם אתה זורק את כל העיתונים הישנים?" המשיכה לתחקר בסקרנות.
הוא הביט בה ואחר בשקיות ועוד לפני שענה, היא מיהרה להסביר.
"אני מצטערת, לא הצגתי את עצמי, שמי גליה רוזמן, השכנה ממול",
הוא הרים את עיניו והביט בה בהפתעה. "כבר שנים שיש לנו מנוי
לעיתון", הוא נענע את ראשו בהסכמה. "למעשה, הוא לא נועד
לקריאה, אתה מבין, היו לנו שני אוגרים והעיתון ריפד את הכלוב
שלהם"...
תחושה מוזרה הציפה אותו כשלפתע הבין מדוע לא תמהו אודות העיתון
הגזור. "שלשום הם מתו, כנראה מוירוס, אתה מבין, אין לנו עוד
צורך בעיתונים"...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/10/03 16:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עינב אמבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה