הוא היה גוזל שמח .
בין עיטים בילדותו הביט וכנפיו נשברו.

ציפור עצוב מקיץ כעת משנתו,
נפעם מחזות האופק.
קופץ ממצוק רגשותיו
מתגבר על פחד גבהיו,
מנסה לדאות עם רגש חדש.
נפש נכה באשליית המעוף הוורוד
אך דמעות זיכרון מצולקות בעיניו
מפריעות לראותה.

והיא, צחורה במעופה,
עצבותה תשיבו לשמיים.
שוקע בגופה בעירבול של צבעים
אהבתם שמיימית, קודשם בין עננים.
תסיסת רגשותיו את עיוותו הפנימי תושיע.
פותח כנפיו הפגועות אליה,
אל עצמו.

שארית נפשו לא תעמוד במשא הטוב,
סדק בכנפיו ייפער, האשלייה תימוג בכחול.
מאבד עצמו בתוכה, בוער בשיגעון פגמיו,
הוא חונק אותם באשמה.

בוכה כמו גוזל
ודם צורח מתוכו.
עצבותו נוטפת
שובל אפר אדום
חורט אהבתו בוורידים.
הכאב משתלח בכנפיו,
ורק כך יוכל לדדות עימה באוויר.

בפחד תמידי לא לאבד אחיזה בכנפייה
כי השאר אשלייה נצחית בשבילו.