"סופ"ש מותק, בלי שלומי, בלי הבנות, אני ואת, צימר ומסג'ים"
נורית כל כך התרגשה לבשר לי עד שלא יכולתי לומר לה שהסופ"ש
המחורבן שלה לא מתאים לי ככה פתאום באמצע החיים.
"נו?"
"נו מה?" שאלתי באדישות.
"נו מה את אומרת?" היא שאלה בקופצניות.
"בטח! את נשמה טובה נוריתק'ה" אמרתי וניסיתי להישמע נלהבת מכל
הרעיון, אפילו חיבקתי אותה. המצב ביני לבין שלומי על הפנים, כל
היום ריבים, חשבונות, אין כסף, אין עבודה מחורבנת, שלומי בקושי
מחליף איתי מילה. הילד על רטאלין והילדה היא היצור היחיד בבית
שעוד בסדר. ועכשיו באה נורית עם השגעונות שלה. נו טוב... אולי
זה יועיל לי.

"שלומי, אני נוסעת לצימר עם נורית". הודעתי לו בתקיפות.
"ומי משלם על זה? סבתא שלי?" שלומי התעצבן.
"נורית מזמינה אותי, הכדורים של רועי נמצאים על השידה, המינון
רשום על הבקבוק, את ירדן אני שמה אצל אמא שלי, אין לך מה
לדאוג". ולפני שהוא מספיק להוציא הגה - "יש אוכל במקרר, אם אתה
צריך משהו תתקשר לאמא שלי" אני מודיעה לו ומרימה את התיק
שהכנתי יומיים קודם לכן. שלומי אפילו לא מתעניין מתי אני
חוזרת. הוא יושב על הספה בסלון ורואה את הכדורגל שלו. אני
מנשקת את רועי ויוצאת מהבית כשירדן ביד אחת והתיק ביד השניה.
אני מורידה את ירדן ומבקשת מאמא שלי להתקשר לשלומי, לבדוק מה
קורה איתו ומה עם רועי כמובן. אמא שלי מהנהנת בהבנה.

זהו, השקט המבורך. אני מדליקה את הרדיו על גלגל"צ ומציתה
סיגריה. "נוריתק'ה תהיי מוכנה בעוד כעשר דקות", אני מבשרת לה
לסלולרי. אני מסתכלת במראה ולא מאמינה שזאת אני. מהרהרת ולא
מאמינה שאלה החיים שלי היום. נורית נכנסת לאוטו מחוייכת ולמזלי
קוטעת לי את רצף המחשבות הדיכאוניות. בעלה, יקי מנופף לנו
מהמרפסת. איפה שלומי איפה יקי... אני חושבת לעצמי. יקי, מרוויח
משכורות מפוצצות, נורית מלכה בבית והכי חשוב יש ביניהם יחסים
מדהימים. נורית יודעת שהמצב אצלנו בכי רע ולכן היא לא מתחקרת
אותי ואני שמחה על כך. עצירה אחת לקפה וכעבור שעתיים לערך
אנחנו מגיעות למקום. "איזה אוויר! אמרתי לך יקירה זה בדיוק מה
שאת צריכה" פוסקת נורית. ואני מהנהנת לאות תודה, היא כל כך
צודקת. אנחנו נכנסות לצימר פורקות את התיקים, עוטות על עצמנו
חלוקים לבנים, הנושאים את הלוגו של המקום ונכנסות למצב רגיעה.
ג'קוזי, סאונות, מסג'ים מפנקים, פירות על המיטה ומה לא. פינוק
אמיתי. בערב על שיחת כוס תה צמחים וסיגריה מבשרת לי נורית שמחר
מחכה לי פינוק יותר גדול מהיום. ואני מחייכת אליה בהנאה ואין
לי מילים להודות לה. על שלומי והילדים אני לא חושבת, על אמא
גם. רק כאשר נורית מתקשרת ליקי אני נזכרת שהשארתי בעל ושני
ילדים בבית. "הוא אפילו לא מתקשר אליי" אני אומרת לנורית והיא
מביטה בי במבט עגום. "אל תדאגי יהיה בסדר" היא אומרת לי ועוצמת
את עיניה. לילה.

אנחנו קמות עם הזריחה לאכול איזו ארוחת בריאות משהו. חליטת
צמחים ואני מפרה את איסורי המקום ומציתה סיגריה. שלומי לא
מתקשר, אני כנראה לא מעניינת אותו, רק הודעה בתא הקולי מאמא
שלי שהכל בסדר עם ירדן  והילד לוקח את הכדורים ושלומי לא נחמד
אליה כל כך אבל זה מה יש ועם זה התחתנתי. אני מכבה את הנייד.
נורית מגישה לי מעטפה "זאת ההפתעה שלך להיום מתוקה" היא מחייכת
ואני מתרגשת. אני מחבקת אותה חיבוק ארוך ומתמלאת רגשות אשם על
כך שבכלל לא רציתי לבוא איתה לסופ"ש. "תו...ד...ה" אני ממלמלת.
בתוך המעטפה 2 כרטיסים לסדנת זוגיות בהנחיית איזו "דוקטורית
למין"... זאת ההפתעה? אני מוכרחה לציין שאני ציפיתי למסג', קצת
התאכזבתי אבל יחד עם זאת הרגשתי כל כך חייבת לנורית על שהוציאה
אותי קצת מהחושך בו הייתי שרויה ולכן חייכתי אליה ולא הפסקתי
להודות לה.

שלושים נשים ושלושים גברים עמדנו בפתח מבנה לבן שדלתו סגורה.
אני נצמדתי לנורית וניסיתי להבין במה מדובר. "תראי, אני לוקחת
אותך כי כבר הייתי במספר סדנאות כאלה, לי זה עשה שינוי אדיר,
אם לא יתאים לך תרגישי חופשייה לקחת את הרגלים ולחזור לצימר"
אמרה לי נורית ואני, כבר נחרדתי. מה מצפה לי לעזאזל? אישה נאה
באיזור גיל הארבעים פתחה לבסוף את דלת המבנה, כולם נכנסו אחריה
וגם אני. היא הורתה לנו לשבת, מזרנים רכים היו פרוסים לכל עבר,
מיזוג נעים היה בחדר והייתה מין תחושה קוסמית של נעימות שלא
ידעתי להסביר.
התחלנו במדטיציה או משהו כזה. ה"גורו" הורתה לכולם לנשום עמוק,
לעצום עיניים, להשתחרר... בחצי עין הבחנתי שכמה מהחברה בחדר
"משתחררים" יותר מדי.  "נורית הם מת...פש...טים הייתי המומה.
נורית חייכה הניחה יד על כתפי ואמרה "כן זה מותר כאן, אמרתי לך
את לא חייבת להישאר אם קשה לך". אמרה ופשטה חולצתה. היא נותרה
בחזה חשוף וכעבור דקות, עירומה כביום היוולדה. הייתי בשוק
טוטאלי. רגשות ותחושות כמו מפחיד ומוזר ועצום ומסקרן הציפו
אותי. החלטתי להישאר. התפשטתי כי רציתי להרגיש שייכת. "הגורו"
הורתה לכולם ליצור את מעגל האהבה או משהו כזה, יושבי החדר החלו
להתגפף ולהתלטף. בחור צעיר ושזוף התקרב אלי , הוא החל לחבק
אותי, ללטף אותי. יושבי החדר נחלקו לזוגות-זוגות ואני הבנתי
שהוא בן הזוג שלי, שמחתי משום שהיה מושך בצורה שלא יכולתי
להסביר. הגורו הסתובבה בין הזוגות "תרגישו, תפרקו" היו מילות
המפתח.
עד מהרה נוצרה בחדר הלבן שקודם לכן נראה לי חדר תמים אורגייה.
שלשות, זוגות, רבעיות. "זאת פעם ראשונה שלי כאן" אמרתי לשזוף.
הוא חייך אליי חיוך מבין "גם שלי" השיב. שמחתי. בחנתי אותו
והוא היה כל כך מושלם. עיניים ירוקות גוון עור שזוף, שרירי. "
אז מה את אומרת?" הוא קטע את רצף מחשבתי. אני לא יודעת מאיפה
זה בא לי, היצר הזה, אבל כנראה שהייתי צריכה לפרוק מתחים כי
אחרת אני לעולם לא אדע להסביר את הצורה שבה התנפלתי עליו.
שאבתי אותו לתוכי, לא ראיתי ולא שמעתי את עשרות האנשים סביבי,
לא זכרתי את נורית, לא את אמא, לא את הילדים ויותר מזה, לא
זכרתי את שלומי. נסחפתי לתוך סנסציית הרגשות הזאת בהנחיית
ה"דוקטור/גורו למין" ופשוט זרמתי עם הסיטואציה שכמוה לא חוויתי
מעולם.

בתום הסדנא הוזמנו כולם לשתות חליטת צמחים בגן ירוק ומטופח
שצמח לו כעשר דקות ממקום ההתרחשות. אני והשזוף החזקנו יידיים
והתיישבנו עם ספלי התה על סלע שטוח. נורית הייתה צמודה לאיזה
גבר מבוגר שכבר הכירה, כנראה מסדנאות קודמות. היא חייכה אלי
חיוך מסופק כשפגשו עיניי את עינייה. לשזוף, כך גיליתי קוראים
שניר. הוא בן עשרים ושש והצליח להביא אותי לשיאים כמו שאחר
מלפניו לא הצליח, במיוחד לא שלומי, הוא בדיוק חזר מטיול של שנה
וחצי בהודו ושמע על ה"סדנא" מחבר ישראלי שפגש שם.
                 
"יופי" חשבתי לעצמי, הזדיינתי עם ילד. מחשבות לחוד ומעשים לחוד
כנראה כי העובדות מדברות בפני עצמן והעובדות אומרות כך:
לא הפסקתי להודות לנורית על החויה שעברתי בזכותה. עוד באותו
ערב חיכתה לשלומי הודעה במשיבון:
"היי, אני עוזבת אותך, אתה כבר ממזמן לא הבחור שאיתו התחתנתי
הכדורים של רועי נמצאים על השידה, המינון רשום על הבקבוק, את
ירדן ואת רועי אתה יכול לשים אצל אמא שלי כבר דיברתי איתה, עם
אמא שלי, אין לך מה לדאוג".
ובבוקר למחרת המראתי עם ה"שזוף" למסע התעוררות בהודו. נשארתי
שם חודש וחצי וחזרתי בלעדיו.
כיום אני לומדת רפואה הוליסטית ובקרוב אתחיל להדריך קורסים
בעצמי.
אני ושלומי חזרנו והילד כבר לא על רטלין. שלומי זכה במכרז חשוב
שהכניס לנו הרבה אור לבית, יותר נכון הרבה כסף. ומכל הסיפור
אני למדתי שאמהות תמיד יודעות מה טוב לילדיהן. כי הלוא אמא שלי
תמיד אמרה "מיידלה לא צריך להתגרש! רע לך? קחי לך מאהב"