כמה ימים עברו... אתמול הייתה לי שיחה איתה, משהו קצר - שעתיים
וחצי. בטח כבר סיפרתי לכם על הקול שלה, איזה קול יש לה. טוב,
אחרי שלא עניתי כבר שבוע לשיחות שלה החלטתי להתקשר בעצמי.
הייתה לנו שיחה מאוד ארוכה מאוד, מעניינת מאוד, כואבת מאוד,
הכול... פחדתי שהיא תגיד את מה שהיא אמרה, ומצד שני, חיכיתי כל
כך למילים האלה שלא ידעתי מה לעשות עד שהיא אמרה אותם. אתם
מכירים את ההרגשה הזאת אחרי שאתם מדברים עם בן אדם שלא דיברתם
איתו מלא זמן וכאילו כל הזמן הזה שלא דיברתם נשכח וממש כאילו
אתמול נפגשתם? אז ככה הרגשתי, כאילו אתמול ראיתי את העיניים
שלה ונגעתי בידיים שלה. בהתחלה הרצנו הרבה בדיחות, בכלל, בכל
שיחה שלי איתה אני מקבלת חיוך כזה ששום דבר אחר לא עושה לי.
היה קשה לי לדבר איתה, היא לא הפסיקה להזכיר את החברה המושלמת
שלה שגרה איתה באותו בית. רק המחשבה שהן מבלות את רוב הזמן
ביחד מפחידה אותי והדמעות יורדות להן לבד. חברה שלה כנראה
מושלמת, הבחורה הכי יפה שהיא ראתה. היא גם חכמה, יש לה את הטעם
הכי טוב במוזיקה, שלחברה שלי, סליחה, חברה שלי לשעבר, זה הכי
חשוב. היא גם משחקת כדורסל מושלם, מבשלת מושלם, מצחיקה - אפילו
שאני חושבת מהכרות מאוד קצרה שהומור זה לא הצד החזק שלה. היא
עושה אותה מאושרת, חשבתי לעצמי. כל השיחה היא נשמעה ככה. היו
רגעים שפשוט אמרתי לה שכואב לי - הראתי לה את זה, לא פחדתי
מהכבוד שלי או משהו כזה כי הכבוד שלי נעלם כשאני מדברת איתה.
היא החיים שלי... אחרי שכבר נגמרה לי הסבלנות לגמרי אמרתי לה
שאני לא רוצה לדבר איתה כי קשה לי ואז הקול המדהים שלה השתנה -
היא הביאה את הקול הבוגר שלה והכניסה לי חזק על כל מה שהרסתי
לה. "איך נזכרים בבן אדם אחרי חודש? הרסת אותי, הרגת אותי..."
והיא אפילו אמרה שהיא חשבה שזה יעבור לה, האהבה אליי, אבל זה
לא עבר. אני סתמתי את הפה, לא היה לי מה להגיד לה. הסכמתי איתה
איך אני יכולה לבוא ולהגיד לה שאני אוהבת אותה, שאני רק אותה
רוצה שהיא החיים שלי, ומצד שני, לשכוח ממנה לחודש היה לה כואב.
שמעתי את זה בקול שלה, שמעתי את זה בנגיעות שלה מעבר
לשפופרת... שאלתי אותה אם היא מאושרת. האושר שלה זה הדבר הכי
חשוב לי. אם היא תגיד לי שהיא מאושרת ומחייכת וטוב לה אני אהיה
הכי שמחה בעולם ואני אוותר על כל האהבה וכל הרגשות שלי בשביל
לראות אותה מאושרת, אבל היא אמרה לי שהיא לא יודעת - אולי כן
אולי לא, ואז אחרי זה כבר זה הפך להיות שהיא לא מאושרת איתה
והיא לא תהיה מאושרת איתי כי היא לא בוטחת בי יותר. הייתי כבר
חייבת לסגור את השיחה.
התגעגעתי אליה... אני עדיין מסתכלת על השפופרת של הטלפון
ונזכרת בקול שלה ורוצה לשמוע אותו שוב, אבל אני מפחדת, אני
מפחדת להיקשר עוד יותר ממה שאני כבר קשורה לרצות יותר ממה שאני
כבר רוצה, לבכות יותר ממה שאני בוכה... אני בטוחה שאני אשמע
ממנה שוב בקרוב משפט חכם שמישהי מאוד מוזרה בחיים שלי אמרה -
"אהבה אמיתית לכאב נולדה". ממש ככה הגוף שלי מרגיש כל רגע מאז
שלא ראיתי אותה. מחר אני והיא חוגגות חודשים שלא ראינו אחת את
השניה ובחמישה בנובמבר אנחנו חוגגות 4 חודשים ביחד. כמו שהיא
אמרה לי אתמול - "אני ואת לא נפרדנו". אז זה אומר שחוגגים...
היא עם הבחורה שלה ואני עם הזכרונות שלי.
                                                         
אל תתנו לזה לברוח לכם כמו שזה ברח לי, שמרו על זה.
                        אוהבתאתתותי