אז מה עושים אחרי שלמדתם שלוש שנים ביחד
והבטחתם שתישארו בקשר
ואתה קם יום אחד ומגלה שאיזה מחבל רצח מישהו שהיה חבר מאד טוב
שלך?
איך מתמודדים עם הכאב?
איך מעבירים את תחושת הפיספוס?
אולי זה לטובה שלא שמרנו על קשר כי זה היה יכול להיות הרבה
יותר כואב או שאולי חבל שלא שמרנו על קשר כי עכשיו פיספסתי
בנאדם נהדר.

אתה חוזר הביתה מהצבא, מת מעייפות... הולך לישון,
מתעורר כשאמא שלך דופקת בשקט על הדלת.
אתה כמובן צועק שתעזוב אותך כי אתה עייף ונורא מוקדם,
אבל היא נכנסת לחדר,
מתיישבת לידך ושואלת אם מישהו היה בכיתה שלך...
אתה חצי ישן,
אבל אומר שכן ושתעזוב אותך.
היא הולכת.
אחרי חצי שעה טלפון מהחבר הכי טוב שלך
שאומר
שאחד מהכיתה שלכם נהרג,
נהרג ברגע
נקטף
עוד פרח
עוד ארון.

אני רק רוצה לבקש ממך, שרית, סליחה שלא שמרתי על קשר.
סליחה שכל עם ישראל מחר ישכח שהיית
ומי שהיית
סליחה שהידיעה על רציחתך תעלם מהעיתונים ומהחדשות

וסליחה אם אי פעם אשכח אותך.

ת.נ.צ.ב.ה

סמל שרית שנאור נרצחה בנצרים ב 24.10.03