תופינים שחומים בטעם שוקולד בתוך קערת נחושת על שולחן זכוכית
עם מסגרת עץ אלון כהה, רגליו מוצבות במרכז שטיח פרסי שעליו
נחות ספות עור במרכז חדר פוסט מודרני בצורה קיצונית. עיני עגל
גדולות בוהות זה בזה, תוהות האם יש סיכוי לצאת מכאן עם חבר
לחיים. המארח, שפרט לחדר מחזיק בבעלותו אף נשרי וחיוך תמידי,
רוכש לעצמו עידוד מסבלם של אורחיו, וברקע שלמה ארצי החדש על
ווליום סביר. חולצות מחויטות מעוטרות בעניבות פרפר בצווארון
וציפורן לבן בדש, כוסות אדמדמות מצבע יין הבקבוקים שנזרקו כבר
וקערות חרס, מלאות קליפות של פיסטוקים. המון פיסטוקים. מידי
חמש עשרה שניות צחוק מתגלגל ממלא את האוויר. אחד, שכבר מצא
צ'אנס לחיים או לפחות להמשך הערב, מפלרטט עם איזו יפיפייה על
יד פסנתר צחור, כנפו פתוחה. אחד שהתייאש ואחת שמנסה למשוך צומת
לב בבדידותה מגלגלים שיחה על המדרגות בכניסה, שיחה שאולי תהפוך
לקשר רומנטי בסוף חבילת הסיגריות שלה. אבל רובם יושבים סביב
לקערת התופינים השחומים ומחפשים בעיני העגל הגדולות אחרי מישהו
שמבין אותם, כניצבים בסרט שכוכביו הם המארח, עלמתו, ועוד מספר
מועט של ברנשים ועלמות חן חסרי שאיפות רומנטיות לעתיד הקרוב.
והנה אחד מתחיל להתפרק לאט לאט, והאדום מהכוסות מתפזר בגופו
לאט לאט, והוא מאבד שפיות לאט לאט, והנה הוא הופך את הקערה
מנחושת, והנה הוא הופך את קערות החרס, ואחר כך את השולחן, ואחר
כך את הכיסא, ופתאום יש תיגרה, תיגרה קלאסית, עם אחד שמניף
אגרופים כמו בסרטים שחור לבן, ואחד שמטיח ראשים של אנשים
במנורות, ועלמות שנסות בבהלה, והדם מתחיל להכתים את השטיח
הפרסי ונוזל לאט לאט עד לפינות החדר הפוסט מודרני, והמארח יושב
במקומו, קליפות פיסטוקים עפים על פניו מידי פעם, יושב וצחוקו
מתגלגל מידי חמש עשרה שניות. לאיש שמפלרטט עם הפסנתר נמאס
מהמטומטמת שקיוותה להפר את בדידותו ובדידותה, ובגלל שלא הטיב
להבין, או שלא הטיבה להסביר, הוא סוגר את כנף הפסנתר הפתוחה על
ראשה שוב ושוב, שיניה מתפזרות בתוך המיתרים, והדם מכסה את
הצחור של הפסנתר. שיחתם של המעשנים בצד מופרת. הוא קם כמו כדי
להגן עליה, והיא מגחכת לעומתו. בצירוף נסיבות כביר, של מערכת
עצבים מעורערת, אגו הפגוע, יאוש מתקדם, ותחושת בינוניות כללית,
ומעל הכל - לגיטימציה שמתקבלת מהתיגרה שבפנים - והוא מתפרק
ומתחיל להכות אותה. היא מוציאה אקדח מארנקה, אקדח קטן שרכשה
כדי לקבל קצת יותר תשומת לב, ומחוררת את בית החזה שלו בירייה
בודדת. עם הישמע הירייה משתררת דממה מעיקה, כמו היא דבר מוזר
בתוך כל הסצנה הפוסט מודרניסטית. אחרי חמש עשרה שניות צחוקו
המתגלגל של המארח מפר את השקט, והכל חוזרים לעיסוקיהם. האישה
הבודדה בורחת אל בדידותה, המיואש שוכב מפרפר, המפלרטטת חסרת
הכרה בתוך פסנתר הכנף והמפלרטט מנגן מנגינה קטועה, כשהצלילים
של מיתרי הפסנתר האדום-דם לבן-שלג נתקעים בשיניים שבורות. אותו
מספר מועט של ברנשים ועלמות חן מזדיינים על ספות מעור. עיני
העגל של חסרי המזל הפכו לעיני שור זועם והשאיפה לקשר רומנטי
הופכת לשאיפה להכאיב. צחוקו המתגלגל של המארח מתגבר כשעלמה אחת
מתחילה לחכך את איבר מינו בלשונה. אורח אחר ממלא ידיו בקליפות
של פיסטוקים ומפזרם כפתיתי שלג בחלל החדר. מהקומה השנייה רצפת
החדר נראית כמו ביצה של דם, שערות השטיח הפרסי מבצבצות כקני
סוף, וקליפות הפיסטוקים כסירות קאנו שננטשו בלב ים. הפוסט
מודרניות כמו לא קיבלה את מבוקשה כשפיל נוחת במרכז החדר, מרסק
את מסגרת עץ האלון הכהה של השולחן, חיוך מטומטם של דמבו על
פניו ואוזניו מפרפרות כאותו פיל שהצליח לעוף. טיגר פו וחזרזיר
יוצאים מחדר הילדים, משאירים אחריהם באנג ומזרק משומש, נטמעים
בחדר כמו היו כאן למן ההתחלה. הפוסט מודרניות מתערערת אט אט
ורעשים סייסמיים מרעידים את הבית כמו האלוהים ראה לפתע את
החוטאים. ללא כל נתינת שהות להיווצרות חורים נוספים בעלילה
והריסת המבנה הפוסט מודרני העדין פוערת האדמה את פיה ובולעת את
הבית ואת כל השכנים, למען לא יוותרו ספקות. אותה אישה שברחה
נטמעת בבדידות ללא אקדחים וללא פיסטוקים, כשיין לבן, רק לבן,
משמש לה למפלט בערבי חמישי.