השיגעון הפרדוקסלי מעיב על האושר הגלום בתמורות השקטות של
השמיים. ציפורי הכחל מתנגשות זו אחר זו בחסם הכחול הגדול הניצב
מולן, מתרסקות מטה ונוסקות שוב מעלה. שלושה משבעת הירחים
מאירים זה על זה ועלייך. הקמה מרשרשת אנה ואנה בקצב אחיד,
כנועה לרוח הלאה. שפתייך מתכווצות כשאת חושבת על מקום אחר,
ידייך מחזיקות בידיי חזק, שלא אברח. עינייך מסתכלות רחוק, מעבר
לאן שאוכל לדמיין. המבט שלך עובר אלי והחיוך שלך מתחיל
להתהוות, פנייך הופכות אט אט מושלמות ואני כבר יודע לחייך לבד
בלי שתבקשי. והכל שלם לרגע, רק אני ואת. חסידות עוברות מעל,
ואחת מהן מקרטעת, כמו כדי להזכיר ששום דבר לא מושלם. ושוב הכל
מופיע ויש רק ירח אחד בשמיים ואני שוב מעוצבן. ציפורי הכחל
נמוגות ואני שוב מרוחק. החסם הכחול הגדול משחיר ומתכווץ עד
שנעלם, והתסכול שלי שוב מופיע. השיגעון הפרדוקסלי הופך מסוכן
והתמורות השקטות עוזבות את השמיים, לוקחות איתן את האושר הגלום
בהן. ואת מביטה בי, עינייך מסתכלות רחוק רחוק פנימה לתוכי,
רואה את הכל בוער ולא מבינה. מישירה מבט כאילו היית רוצה לשאוב
מתוכי את כל השדים בנשיקה. מקרבת את שפתייך ואני נותן לך לקחת
הכל מתוכי, מתרוקן מהכל חוץ ממך. ושוב אני במקום אחר, מקום בו
האושר גלום. עננים חולפים על פניי ופנייך כשאת צוחקת אלי. ואני
מחייך רק חצי חיוך, פוחד לפתח תקוות.