שנינו שתקנו. חשבנו שעדיף. המילים הרי מזמן נעלמו מהשיחות
שלנו. עינייך כבר לא היו עצובות יותר. הן כבר לא היו יותר
בכלל.
האוטובוס האט ליד התחנה שלנו, שנינו המשכנו לשבת והוא המשיך
לנסוע. 'ככה זה', אמרת בלי המילים, 'אם לא מראים מידה של רצון,
אף אחד לא יחכה בתחנה'. ידעתי שאתה מלגלג על דבריי מאמש, אבל
אפילו מידת הארס הטבועה בי נמוגה אל תוך העשן הסמיך שהאוטובוס
השאיר אחריו. (בטח היית אומר שהעולם הזה לא יודע לטפל בעצמו,
וכולנו נמות אל תוך האוזון הקרוע). ניסיתי לחייך, ודאי ניראתי
כמו חיה פצועה. איזו קלישאה. חיה פצועה מלקקת את עצמה, מחפשת
איפה לנוח. אני חיפשתי לאן לברוח, והאריה כלל לא רץ אחריי. הוא
הסתובב וחיפש טרף אחר. נבלה. ספרתי עד ארבע (איזה מספר לא
משומש, ונותן הרבה יותר זמן משלוש) וקמתי באיטיות. לא קמת
אחריי. נשיקה כבר לא תהיה פה, הנחתי.
בהיתי בחולצתך. מחפשת כתמים שיזכירו עבר.
אז זהו, הוספתי גם אני לשיחתנו האילמת, כאן זה וודאי נגמר.
פסעתי באיטיות, הבטתי לאחור (אף פעם לא הבנתי איך בסרטים של
פעם הן הולכות מבלי להביט לאחור. לעזאזל, מאחור הן השאירו חלק
מליבן. זה שווה מבט).
ראיתי אותך, ראית אותי, ושוב, נפרדנו, ושוב, בלי מילים. |