מייקל ג'ורדן גבוה, כמעט שני מטרים וצבע עורו שחור לגמרי שזה
קצת מוזר לערבי, אבא שלו היה מגאנה ואמא שלו מירדן ומשם בא
הכינוי - ג'ורדן.
הוא לובש תמיד מכנסי בד כחולים רחבים חולצה סמרטוטית וכפכפים
שקטנים עליו בכמעט שתי מידות, אין לו עכשיו אף אחד וגם לא כסף
למשהו אחר.
הילדים תמיד מצאו סיבה ללעוג לו בגלל הגובה והצבע, הוא ניסה
להתחבר איתם אבל לא הצליח להסתיר מהם שהוא מרוחק ולא שייך.
בשכונה שלו הם היו משחקים כדורגל במגרש מאולתר. עם כדור פלסטיק
חצי מפונצ'ר, אבנים גדולות שמסמנות עמודי שערים, וקטנות יותר
לסימון קוי אורך ורוחב. אבנים היו להם בשפע. הוא שנא את המשחק
הזה. הוא לא ידע להפסיד אבל גם לא לבעוט כמו שצריך, רק לקפוץ
בלי צורך מהר וגבוה, בכדורגל שכונות זאת לא מציאה מי יודע מה,
והנחיתה עם כפכפי פלסטיק היתה תמיד ארוכה וכואבת.
הוא היה מרגיש מיוחד אבל נהג לעשות מה שאומרים לו, חיפש להיות
בסדר, לתקן את המגרעות, לשפר את הצדדים החלשים. מה שהציק לו
יותר מכל היתה הכמיהה הנואשת למשהו שלא הבין. הרי היתה לו
היכולת להיות הכי טוב בעולם במשהו והוא אפילו לא ידע במה.
אמרו לו שהוא חזק ומהיר, שיש לו סיבולת ושיחפש עבודה מתאימה
והולמת, לכן הוא עובד כבר שנתיים בחנות הגדולה של ראסאן כשליח
של אוכל תמורת חדר וקצת מזון. המרחקים בעזה קצרים והדרכים
המאולתרות עמוסות וצפופות. אין לו כסף לוספה אז הוא נוסע על
אופניים שעלו בשבילו הון. את החסרון בכוח מנוע הוא משלים בכוח
רצון. בהתמדה אין קץ הוא מזדחל בסימטאות עם מצרכי יסוד וארגזי
ירקות, לחם אורז קמח וסוכר, תפוחי אדמה עגבניות ובצל, התפריט
העזתי כבד ולא מתוחכם.
בחנות קוראים לו ג'ורדן חילזון בגלל הסיבולת וגם בגלל הלשון
שתמיד יוצאת אצלו החוצה בזמן מאמץ. הוא מבליג ומסתגר בתוך
עצמו, אבל האש ששורפת אותו מבפנים לא נותנת לו מנוחה.
אולי בחורה ? הוא חושב אולי הוא צריך לאהוב אחת, הוא רוצה
לנסות, אבל לא כל כך יודע איך לגשת. נוסע ברחובות עזה וחושב
שאין בה נשים, עיר רפאים מלאה בגברים, הנשים מצניעות מתחבאות
בבתים.
הרחק מהשוק בדוכן מאולתר הוא רואה את סלימה, זקנה מקומטת גדולה
מהחיים. סלימה נוטה לחזות את העתיד ואפילו להתפרנס מכך, כולם
קוראים לה "סלימה רנטגן" בגלל העיניים שלה. הן לא מתרוצצות
ימינה ושמאלה אלא לעומק, האישונים שלה נפתחים ונסגרים כמו
מצלמה אל תוך הנשמה. הוא ניגש אליה כולו רועד, עמד לצידה מציל
עליה כמו ליקוי חמה, "מה אני רוצה ?" אזר אומץ ושאל אותה, היא
התבוננה ולא מצמצה, התמקדה ולא יכלה להסביר, "לך מפה אתה מפחיד
אותי", הוא לא הרפה ואחז את ידה בחזקה "מה אני רוצה ? מה יהיה
איתי ?" היא נבהלה, "תסתכל ישר למעלה לשמים", ברחה נסערת
משאירה אותו נבוך ללא תשובה.
בסוף אותו היום הוא שוכב במיטתו הקצרה ולא נרדם, חם בחדר שלו
וקשה לישון בפנים, הקירות דקים והרעש רב. הוא חושב על מה שאמרה
הזקנה ועולה אל הגג, סרחון העיר כמעט ואינו מורגש למעלה. הוא
פורש את השמיכה הדקה שלו על הזפת המהבילה ומסתכל אל השמיים.
עזה חשוכה כמעט לגמרי ואפשר לראות את כל הכוכבים, הוא מנסה
לחפש בשמים סימנים מיוחדים למרות שהם נראים בדיוק אותו הדבר,
כמו אתמול ושלשום כמו בכל מקום אחר בעולם. הוא מבין רק אחרי
שהוא רואה כוכב זוהר חולף בקשת מעליו. הוא עוצם את עיניו ומבקש
להיות אבל במקום אחר.