נשמע הצלצול ולוקאס החל ללכת באיטיות לכיוון מרכז הזירה, רואה
את יריבו מזנק לעברו מהפינה השנייה. הוא מצמץ לרגע בעיניו ואז
נשלח לעברו האגרוף הראשון. מבלי לחשוב הוא הניע גופו לשמאל
והכפפה האדומה חלפה ליד אוזנו הימנית בשריקה. לוקאס חש את
שרירי ידו הימנית מסתרגים כאשר שילח מהלומה לעבר החלק השמאלי
של בטנו של יריבו. לוקאס דמיין את המכה חודרת מבעד לעור
ומזעזעת את כלייתו של היריב. הוא הביט בעיניו של יריבו וראה את
מבט ההפתעה שראה בעיני עשרות מתאגרפים שעלו להילחם מולו בעבר.
מבט שנבע פחות מהמכה ויותר מהדרך בה פספס האגרוף את ראשו של
לוקאס. מבט שכאילו שאל בפליאה "כיצד?".
מחשבותיו של לוקאס החלו לנדוד כפי שקורה בכל קרב. תמיד שעשע
אותו המבע המרוכז על פניהם של יריביו כאשר הם מנסים לפגוע בו
שוב ושוב ללא הצלחה. "אומן ההתחמקות", כך קראו לו עיתוני הבוקר
שהיו מסקרים את קרבותיו, ואכן היו ערבים בהם לא פגעה מהלומה
אחת והוא היה רואה את יריביו מתאמצים לשווא בעוד הוא מניע את
גופו לימין ולשמאל במהירות, כאשר האגרופים נשלחים לחלל הריק
מילימטרים ספורים מראשו.
יריבו, "ג'ו סמית - בחור קשוח ואכזרי במיוחד" כפי שאמר לו
מנהלו יום קודם, שלח עוד אגרוף לעברו ולוקאס חמק גם ממנו
באלגנטיות וחש את רגליו מניעות אותו לעבר מרכז הזירה תוך שהוא
משלח עוד אגרוף לעבר עינו השמאלית של סמית.

הוא ניסה לחשוב מתי התגלה בו אותו כשרון ונזכר בקרב הראשון
שלו. ג'ואי, שהיה חברו הטוב ביותר מאז למדו יחד בביה"ס היסודי,
הכריח אותו לעלות לזירה. ג'ואי תמיד אהב לראות את כל קרבות
האגרוף ששודרו ואף את שידוריהם החוזרים עד שלבסוף הפך להיות
מאמן אגרוף מקצועי עם מכון פרטי, אימן כל ילד בשכונה וחלם
להגיע לאליפות העולם או סתם להחזיר מלחמה שערה לבריון
השכונתי.
ג'ואי אימן גם אותו ומיד הבחין כי יש בו את היכולת להתחמק
בקלות מהאגרופים שנשלחו לעברו ומספר חודשים לאחר שהחל לאמן
אותו הכריח אותו לעלות לזירה. רעד נשלח בגופו כאשר הוא שמע את
צלצול הפעמון בפעם הראשונה אך להפתעתו המשך הקרב היה לו טבעי
לחלוטין. היריב הראשון שלו היה צעיר שחור ושרירי, אותו הכיר
מבי"ס, כאחד מאותם הילדים שתמיד היו נכשלים במבחנים במתמטיקה,
אבל ציירו את הציורים היפים ביותר בשיעורי אומנות. הוא התקדם
באותה איטיות שאפיינה אותו למרכז הזירה בעוד יריבו המהוסס
מתבונן בעיניו ומנסה לראות שם את הפחד שראה בעיני כל אותם
אנשים שבעבר כינו אותו במגוון שמות גנאי, עד שפגשו אותו שנים
לאחר מכן, כאשר כבר היה בחור מגודל שהתנשא לגובה של כשני מטרים
ובעל שרירי פלדה, אך דעתו של לוקאס כבר החלה לנדוד ועל פניו
החלה להשתלט ארשת רגועה ואדישה בעודו מתחמק בקלילות מהאגרופים
שהוטחו לעברו והולם שוב ושוב בגופו וראשו של יריבו.
הקרב נגמר כעבור ארבעה סיבובים וג'ואי התנפל על לוקאס בחיבוקים
ובצרחות "ידעתי שתצליח, ידעתי" חזר ואמר לו שוב ושוב ולוקאס
ניסה לנער את המבט האדיש מעל פניו ולחייך אבל המחשבות עדיין
התרוצצו בראשו.
שנה לאחר מכן לוקאס מצא את עצמו מתחמק מלפגוש את ג'ואי ומלענות
לטלפונים שלו כאשר אחד מהמנהלים הגדולים בענף לקח אותו תחת
חסותו. הוא לא דיבר עם ג'ואי מאז, אף לא כדי להסביר לו למה
עזב.

הוא שילח עוד אגרוף עוצמתי לעבר סנטרו של סמית והלה התנודד
ונפל. השופט החל לספור, אך סמית קם כאשר השופט הגיע לארבע.
לוקאס היה מודע במעורפל להבזקי המצלמות ולקריאות העידוד והגנאי
שנשמעו מכל עבר, אך שקע מיד חזרה במחשבות.

הוא נזכר באנאבל, בשערה השחור האסוף, בעיניה החומות הגדולות.
הוא אהב אותה יותר מכל דבר אחר בעולם והוא ידע זאת עכשיו. הם
היו חברים עוד מבית הספר היסודי, גדלו ביחד בשכונה והיו בלתי
נפרדים עד שלבסוף הפכו לזוג גם בתיכון. הם היו זוג בהחלט לא
שגרתי, אנאבל, בהילוכה המהיר וההחלטי כאשר שיערה מתנפנף
מאחוריה מחייכת חיוך בוטח שגרם לכל הגברים שחלפה על פניהם לקלל
בשקט את לוקאס, שהיה הולך באיטיות ובשקט לידה, מחיש מדי פעם את
צעדיו על מנת להשיג אותה. אבל היא אהבה אותו יותר מכל אותן
מאהבות ללילה שהיו מתגנבות לחדרו באישון לילה לאחר עוד קרב
מתיש, נפעמות משריריו ומתנועתו החתולית.
היא אהבה אותו, אך הוא פחד. פחד להיפגע ופחד להתחייב והוא החל
להימנע מהפגישות עימה, הפסיק להחזיר לה טלפונים והתחמק אפילו
ממפגשים איתה ברחוב.
יום אחד הודיעה לו שהיא הולכת ללמוד בקליפורניה והוא הסכים
להיפגש עימה לפני שהיא עוזבת.  ברגע שראתה אותו החלו להיקוות
בעיניה דמעות. "אם רק תאמר לי שאתה אוהב אותי, אם רק תגיד לי
תישארי, אני אשאר", לחשה באוזנו, אך לוקאס רק משך בכתפיו
והתחמק מהמבט המתחנן בעיניה. יום לאחר מכן היא עזבה, משאירה את
לוקאס מכה בשק האגרוף במשך שעות על גבי שעות מנסה למחות את
זכרה עם כל מכה.

הצלצול נשמע ולוקאס שב לפינה בעוד חיוכו הבוהק של מאמנו מלווה
אותו. "תמשיך ככה" היה כל מה שהיה למאמנו לומר בעוד הוא מתיז
מים על ראשו. הוא היה מאמן טוב, ללא ספק, אך מעולם לא דיבר
עימו מחוץ למסגרת האימונים והזירה ולוקאס מצא עצמו מתגעגע שוב
לג'ואי, שבעיניו ניכרה שמחה אמיתית בכל פעם שמתאגרף נוסף
התנודד ונפל בזירה בעוד לוקאס מתנשא מעליו, שלא כמו אותו מאמן
זר, שבעיניו ראה רק את תאוות הכסף. הצלצול נשמע שנית ולוקאס
יצא אל מרכז הזירה. הפעם נראה כי סמית מנסה טקטיקה שונה במקצת
ולא תקף אותו ישר, אך לוקאס ניצל רגע של חוסר ריכוז ושלח אגרוף
מתוזמן היטב לרקתו של סמית. סמית החל לשלח אגרופים כאחוז שד,
אך לוקאס התחמק מהם בקלילות ומחשבותיו החלו שוב לנדוד.

הוא החל לחשוב על הוריו. שני אנשים קשי יום שעבדו על מנת לפרנס
את שלושת ילדיהם בדירה קטנה בברוקלין. הם לא אהבו אחד את השני.
לוקאס היה יכול להרגיש את הקור שנשב מכיוונם, כאשר היו ביחד כל
המשפחה, בארוחות הבוקר ובערב מול מכשיר הטלוויזיה לא הוחלפה
ביניהם מילה אחת. ללוקאס היו הערבים האלה מול הטלוויזיה קשים
במיוחד והוא היה מתחמק מלהיות במחיצת הוריו ככל האפשר, אם זאת
על ידי ארוחות ערב אצל חברים, שינה במיטתה של אנאבל או סתם
יציאה החוצה לשוטט ברחובות ברוקלין ללא מעש. עד שבסופשבוע אחד
נסעו הוא ואנאבל. לאנאבל הסביר, כי הוא רוצה להיות קצת רחוק
מהבית, אך לא היה יכול להתעמת עם הוריו ולא סיפר להם דבר על
הנסיעה. כשחזר כעבור שלושה ימים מצא את דניאל, אחיו, בוכה על
מדרגות הבית. "מה קרה", שאל אך נתקל במבטו הקשה של דניאל. "הם
הלכו לחפש אותך, הם דאגו" אמר דניאל ונכנס חזרה הביתה רועד
מבכי מבלי להוסיף אף לא מבט בעיניו של לוקאס.

קול הצלצול העיר אותו ממחשבותיו שנית והוא הלך לפינה מהורהר
וכבר לא שת ליבו להערות המאמן. עם הצלצול לחזרה יצא לאיטו, אך
לא התקדם למרכז הזירה, אלא עמד בפינתו כמהופנט. סמית התקרב
אליו לאיטו במבע חשדני. לוקאס החל לראות את שהחמיץ כל השנים
האלו. הכישרון להתחמק היה טבוע בו מלידתו. מוחו סער והוא הוא
החל לרתוח מבפנים. מראות מכל אותן שנים התערבבו לתערובת של
חרטה וכאב עד שהרגיש מותש לחלוטין. די, חשב. מספיק להתחמק.
סמית התקרב עוד שני צעדים ולוקאס ראה את הכפפה האדומה הגדולה
מתקרבת לעברו במהירות. עיניו הצטמצמו לכדי חריצים דקים בעודו
מתכונן לקבל את מלוא עוצמת המכה. מאית השניה לאחר מכן ראשו
התפוצץ בכאב, אך הכאב היה משחרר ולוקאס כבר לא הרגיש דבר ורק
הניח לגופו לצנוח למזרן הקשה בעודו מחייך.