כן, אהבתי רבות, עד בערתי כולי
ורבים הזהירוני שאל לי לשכוח,
כי יכולת זו מיוחדת היא לי,
אך הותשתי, אחי. די. אין בי כח.
כי אהבתי אותך כמו חץ, כמו תער,
עד שרטה אהבה זו אותי, גם אותך.
היו רגעים של עצב וצער.
אך על פי רוב כבו הם מאש השמחה.
כן- היתה גם האש, בערה מטורפת.
היא שרפה בנו כל מה שיש או היה.
אך עתות של חומה, וידה הלוטפת
צננו ורפאו בנו את הכוויה.

עד נותרנו רק אפר, התפשט בנו קור.
ראשית בעיניך. אז אמרתי- אשכח!
איך יאמרו מיטיבי שאת האש עלי לזכור
כשהקור שאחריה כואב לי כל כך?