האדמה עשנה.

בכל המישור, המשתרע עד לאופק החד, עולים אדים לוהטים.
פורצים את קליפת השדה הבור, כל פעם במקום אחר. כמו הבל פה של
שטן הם.
למעלה- שמיים, שפוכים בנוזל סמיך כתום, הבזקים שחורים של רעמים
מפלחים את השקט.
האוויר כבד.
עצים שחורים אחדים עומדים , כמו משתאים מהנוף, ענפים מפותלים
כידיים המבקשות אחיזה.
אין דשא, או ציפור בודדה שתשיר את שירה בדמדומים הנצחיים, אין
עלה על העץ שישרוד בעשן.
בכל יום, מגיע פיח שחור ומכסה בעוד שכבה. ונדמה שהכל מקבל עליו
את הגזרה, מרכין את ראשו לאות הודאה בחטא מוות.

מקומם של הנפילים.
ללא באר, ללא שביל, צמחים קוצניים נושכים את רגליהם היחפות
בלכתם. השמיים כבדים והאוויר נדבק לריסים, התרדמה הכהה כמו
מבקשת להכנס אליה. להעלם בתוכה.
הבגדים קרועים ומרקדים לשריקת רוח פרצות, שמפילה גוף עייף
ושוברת עצמות ללא תמיכה, כאילו היו מחרסינה.

הם לא מדברים.
נופלים על ברכיהם מבלי לשבור את השתיקה.
נוגעים בצלקות שעל הגב, נושפים על פצעים מזוהמים אשר חבויים
בפנים. כל אחד והפצעים שלו.
לו היו יכולים לנשום, זכות זו הייתה נלקחת מהם.

ובערב שעת התפילה.
מכל קצוות האופק, זורמים הם, בשקט, אל מקום הפולחן שלהם. כמו
אבדו בדרכים, מדדים על רגליים שבורות, נזהרים שלא להכוות
מטופרי העצים. כקבצנים מלוכלכים הם, רק העיניים לנצח יעידו,
מיהם המתייסרים.
תפילה בשפתיים קפוצות, תפילה במבט, שמופנית אל שמש שאיבדה צבע
וצורה. כמו בד קרוע אחד מתנופף, ההמון על ברכיו. השיער סופג אל
חובו פיח ולחות, והפנים עדיין חיות, התחינה לא נדמה ולא תשתוק,
לעולם.

הערב נבלע בלילה שחור עמוק ולח, ובוקר חדש מפציע. כתום מזדחל
מפינות האופק.
העשבים הדוקרים כבר לא מפריעים לי. פיתחתי חסינות. אך בכל יום,
אני מוצא על גופי כוויות חדשות.
בימים נדמה שהעולם ריק מיושביו, בכל מרחביו. משבי הפיח משוטטים
כמחפשים עיניים שטרם נתעוורו.
הם יושבים מאחורי סלעים חבויים וחשוכים, סוגרים עיניהם ומחכים
לערב. ולימים אין קץ. מאסר עולם- מילים נדושות, רק כאן מבינים
את משמעותן האמיתית.

הם יודעים שאינני מכאן. ובתפילות , בנסיוני להכנס אל בין
שורותיהם, לא הייתי רצוי. המבטים כמעט הרגו אותי, הם לא נתנו
לי לראות את האופק, ראיתי קרני אור עוברות דרך בשרי ונבהלתי.
יותר לא הופעתי שם.

מלאכים יורקי דם. כתותי כנפיים שראו בטעות יותר מדי מהנצח,
מרצים תקופת מאסר בעשן. סופגים עונש שתיקה, עונש כאב, באי
יכולתם לרפא את פצעיהם שמלאו לחות קטלנית. למות לא יוכלו, זו
סגולה לא להם.

אינסוף ימים עברו מהרגע בו באור יום נגלה אליי אחד מהם, אך עד
עכשיו חרוטים בי הרגעים. רגליו היחפות פסחו על השביל ובחרו את
האוויר כמזוהם פחות. כך ראיתי שעושים מרביתם, נזהרים שלא לגעת
בקוצים הבוערים בכתום.
הגיע והתיישב בסמוך אליי. דומה כי סקרנות איננה תכונה שזרה
למלאך, והיא גברה אצל שכני על חוקיו הבלתי כתובים.
עיניו לא היו עיניים כלל. כלומר, הם שמרו על צורת העיניים עם
ריסים ואישונים, כמו שגופו היה זהה לגופי. אך כשהעזתי להביט
לתוכן, נשימתי נעתקה ובזעקה אילמת כיסיתי את עיניי בכפות
הידיים מלאות החול.

ישבנו בשתיקה, אולי שעות, ובי עוד דבקה ההרגשה של הרוח  בקצה
אינסוף, שעוד רגע אפול לתוכו.
והמלאך, חקר את ידיו בתוך הדממה, עבר בעיניו על כל אצבע ואצבע,
מחפש שברים חדשים.
פנים יפות היו לו, לחברי.
זה היה היום בו הבנתי, אינם מפחדים מפניי. אינם מפחדים, זו
הסיבה למאסר. ההבנה היא זו ששרפה את גופם והעצימה את אש
האינסוף בעיניהם, עיניים שאין ביכולתם להראות לאיש מלבד
האלוהים. בתקווה שירפא אותם, מן הקרבה הזו אליו.

"נחנקת"
ספק עובדה ספק שאלה. בשריקת הרוח מבין חריצי האבן, נדמה ששמעתי
צ'לו. אך זה היה רק דמיוני הפורה.
לא, חשבתי. אם הייתי נחנק, מזמן הייתי במקום אחר.אולי, טוב
יותר. נשארתי בין החיים. אולי הושארתי, למטרה שאינני מבין.
"צ'לו בעולם הזה הוא רק הזיה. כאן שוהה רוח המוות"
הבטתי עליו בבהלה, אך לא חיכיתי שיפנה את מבטו אליי. פחדתי.
חול ופיח נשזרו באוויר סביבו ודמו להילה לראשו, משראיתיו מתכנס
בתוך עצמו. וכשאזרתי עוז להביט בו, בחשבני כי נרדם, נראה
שאפילו האבן שעליה נשען, נרתעת ממנו.

אך איננו נרדם.
היה זה רגע אמיתי, האחד בו שמעתי יותר מדי מן  האמת.
קולו הצטלצל במוחי, ריקד בעיניי בניגונו הלא נשמע. הרגשתי
אותו, נשמתי אותו פנימה והחוצה, ובכל מילה השתחררתי מכבליי,
בכל משפט נוסף פחתה בי צריבת התופת שליוותני, עד שנעלמה.
הדברים נמהלו במרירות שלא הבנתי, שלא יכלתי להבין, אך היה זה
קול שהקים אותי על רגליי.

הבטתי מעלה והזיה שטפה אותי, העולם התבהר לנגד עיניי. אך המחזה
שראיתי, לא היה מדומיין.
לא פחדתי יותר להביט בעיניו, האור מהן  פחת בכל עת. נדמה כי
בהעבירו לי את המשפטים, מיטהר גופו ממחלה אנושה, מקללה שהטיל
הוא על עצמו.
התרומם ולא נגע באדמה, הסתכלתי עליו מלמטה והסתנוורתי בשנית,
הפעם מהכנפיים שבקעו בשקט מהגלדים הישנים. ללא דם או לכלוך
אנושי אחר. אור היה, ואור נהיה.

בלא שהרגשתי החל נעלם מעיניי. במקומו, נשאר כתם אור לבן באוויר
הדחוס. פניו התפוגגו אך המילים לא הפסיקו לזרום, הבנה עליונה
שלנצח תושרש בי, ידעתי. מהיום הזה, איפה שלא אמצא.
מילותיו נקטעו ונחנקו, כשהמשפט "החיים הם.." החל מהדהד בי את
עובדתו. רוח פרצות נזדעקה לפתע, וקיר העשן שנפל עליי מעך אותי
אל הקוצים. הרגשתי אותם נכנסים עמוק לעורי, אך לא צעקתי. הרוח
הרעידה והעמידה על כנו את העולם הכבד, אך משנרגעה, לא חזרה
אליי הצריבה. הוא הלך, ולקח אותה איתו. אסף רסיסים שקטלו אותי,
ריפא אותי בתודעה. האחת שהעביר לי, משפטים בוערים שהשתחרר מהם
ונישא מעלה, אל ביתו.

ואני, נעמדתי על רגליי ולא הרגשתי את הקוצים נוגסים בהם.
חייכתי.
בחרתי כרגע אני, לא להיכוות.
האוויר לרגליי היה חם ורטוב.

ובתפילה הבאה כבר הייתי איתם. מתפלל בשפתם ויודע, שידי העצים
השחורים, לא יתפסוני עוד. ושהשמש הזו, אליה מדבר אני כעת
בשפתה, בבוא הזמן תיקח גם אותי, להתעורר בחזרה על סדינים
לבנים. בחיבוק הבנה, שלא תפגע בי ולא תפיל אותי.

ביום הבא, בשורה הייתה בפי.
והאופק ירד אליי, לחבקני, בעודי בבור אך מחזיק בידיי לפיד
להאיר את הדרך.

וחייכתי
אל אלוהים.

מכאן, מלמטה. כי לא ידעתי את סודותיו, רק את סודותי שלי ידעתי
לשמור ולדעת. אך את המילים החרוטות בי, נשבעתי, לנצח אשא.
אבטא בשפתיים פתוחות, אומר בקול רם בפני המון עיניים.
המקום הזה חבט בי והשריש בנפשי ייסורים,אך התודעה שווה לכך ואף
הרבה יותר. מה שידע מלאך ונענש, אדע אני ולא אבוש ללחוש לאזני
רבים. כי ידיעתו הייתה לו לחטא מוות, ואת שלי נדמה כי שכחתי.

עולמי עבר לידיו. הידיעה שלי מותרת לו.

ועיניי נעצמו בשינה ערבה, רחוק מכולם והכל, מתכונן למשימה
הבאה.