החיים פשוט מגעילים ואיני יכולה לסבול זאת.
אין לי תקווה, אין שום אות.
איני יודעת מה לעשות,
אין לי חברה או אמא אליהן אוכל פנות.
היחיד שהיה לו אכפת ממני,
העמיד פנים למען מצפונו, נראה לי.
הוא לא בא כי ממני היה לו אכפת
בשבילו הייתי סתם עוד אחת, סתם עוד בת.
על אדן חלוני זוג זבובים להם מזדיינים,
מתכננים דור המשך של זבובים.
ואני פה תוהה ויושבת באבל,
"כמה זמן ימשך עוד הסבל?
מה עוד אתם ממני רוצים?
נמאס לי כבר, נמאס מהחיים."
בנתיים הזבובים עדיין משתגלים,
מנסים בכל כוחם להביא לעולם צאצאים.
כמה אירוניים הם חיי
אולי פשוט אסיימם ודי.
להתאבד עם סכין אין לי עוד אומץ,
למרות שאלוהים יודע, בחיי יש הרבה חומץ.
אולי במקום לחתוך את הוורידים, אסע מחוץ לעיר.
אולי רק אקח את האוטו ואתקע בלי כוונה בתוך קיר.
אני לא יודעת מה עלי לעשות,
הייתי רוצה פשוט להפסיק לחיות.