נשימה אחת. עמוקה.
מהירה. מבוהלת.
ושקט.
הרוח בולעת אל תוכה,
ונושקת.

אם את מאמינה,
קפצי.
ובאם לא,
תני לי ידך.

העין בוררת אותך
מבין אלפי דמויות
מטושטשות-

אותך, האחת
שלא בחושך.
שלא זוחלת
ולא מתכחשת לקירות שסביב.

אותך,הקטנה,
בכותונת לילה-
רכה ודקה, כמו ציפור.
מאמינה.

ומעל התהום,
על גגו של גורד שחקים
מתגרה בשמיים,
את פוחדת.

ממה?
ממי?

מהנפילה.

אם כך,
היכן האמונה?
או שהאמונה
היא נרות וריחות,
האמונה היא השקט שלך
ולא כאב
וסדקים בגוף?

זה מה
שאת כה בוטחת בו?

הרעד הקצוב,
מתחיל מכפות הידיים
ומתפשט,
זורם בגוף,
כמו מפל נועז וקר
של מים.
שיגעון.

היד שלך.
ביד שלך אני לא בוטחת.

דמעות הרוח.
און השחקים שסביב.
לא, אינני פוחדת מגובה.

רק מהאורות שלמטה.