שחר תמיד היה חסר אונים, שחר לא יודע לשחות ושחר עומד לטבוע.
הוא צעק לעזרה, הוא צעק לאיש היחידי בעולם שהוא סומך עליו
והאיש היחידי שלא יכול לעזור לו. "מוטי תעזור לי!"  "מוטי אני
לא יכול להחזיק מעמד עוד הרבה זמן לבד!" "הצילו מוטי!"
"הצילו..." ורק מוטי עמד על קו החוף רועד מפחד, מוטי לא יכול
היה לזוז וזה נראה כאילו כל האנשים שעברו שם לא שמו לב שמשהו
קורה, היו להם דברים יותר חשובים לעשות מלהציל את שחר, או
לפחות לעזור למוטי להציל את שחר או לפחות להראות שהם רואים את
שחר או את מוטי או את הים! מוטי רק עמד שם על קו החוף ולחש
לעצמו "אני מצטער שחר, אני לא יכול, לא היית צריך לנסות שחר",
"אני לא יכול, אני לא יכול, אני לא יכול...
אנילאיכולאנילאיכולאנילאיכול" ככל שהוא לחש לעצמו יותר הוא
הרגיש איך הקול שלו מתחזק ונהיה יותר ויותר בטוח, יותר ויותר
תקיף, מה שהפליא אותו היה איך שככל שהקול הלך התגבר הגוף שלו
הלך ונחלש, ובסוף תוך כדי שהוא מתמוטט על החול הוא צעק עם כול
הגרון "עזוב אותי שחר! אני לא יכול!" וכנראה ששחר שמע אותו, כי
ההבעה מלאת התקווה שלו התחלפה בהבעה של אי הבנה, אחרי האי הבנה
בא הפחד הנורא ביותר שמוטי ראה מימיו ואז, אז באה ההשלמה. שחר
עצם את העיניים ושקע בלי אף מילה, אפילו לא היו אחריו
בועות...
מוטי שכב על החול ובכה, הוא קם בפניקה כשהוא הרגיש את אחד
הגלים נוגע בו, הוא קם והתחיל לרוץ, הוא רץ עד שהוא הרגיש את
הריאות שלו בוערות ואת הלב שלו מתפקע החוצה מהחזה, הוא עצר
והביט אחורה, וכשהוא הבין שהוא עדיין יכול לראות את הים הוא
הסתובב, הביט סביבו ונכנס למונית הראשונה שהוא ראה, כל הכסף
שלו היה אצל שחר אז הוא פשוט חבט את הראש של הנהג בהגה עד שהוא
ראה דם יוצא, הוא זרק את הגופה של הנהג החוצה, נכנס למונית,
והתחיל לנסוע, הוא נסע עד שנגמר לו הדלק ואז הוא יצא מהמכונית
והביט אחורה, הוא לא ראה את הים יותר... אבל אז הוא הבחין בכתם
דם שנשאר על הכיסא, ומשום מה ברגע שהוא הבחין בזה הרדיו נדלק
כאילו מעצמו, אבל במקום שירים או חדשות, מוטי שמע את ההמיה
השקטה של הגלים, את הקולות של השחפים. אז הוא התרחק מהמונית,
צעד אחורה... ואז עוד אחד, ואז הוא התחיל לרוץ, הוא חשב שהוא
שמע את המונית רודפת אחריו אז הוא הביט אחורה, ונתקע ברוכב
אופניים שעבר שם. "אדוני, אתה לא רואה לאן אתה הולך?!" צעק
הרוכב ומוטי פשוט הביט בו. "טוב, בסדר אדוני, לפחות תעזור לי
לקום" ואיכשהו המילים "תעזור לי" הדליקו את ניצוץ בעיניים של
מוטי, הוא בעט לרוכב בצלעות חבט לו בפרצוף עד שהוא התעלף ואז
לקח לו את האופניים והתחיל לדווש, הוא נסע במשך שעות בלי לעצור
ובלי להביט אחורה, הוא נסע עד שהוא הגיע לתחנת רכבת ושם הוא
השאיר את האופניים ועלה על קרון, הוא התיישב ונרדם.
היו לו סיוטים נוראיים על גלים, צדפים ושחר.
הוא התעורר בצעקה והבהיל את הדיילת שחילקה את עיתוני הבוקר,
ושם בעיתון, הייתה כותרת ראשית "רוכב אופניים הוכה ונשדד ע"י
מטורף!" , "מטורף?! אני לא מטורף!!" צעק מוטי, והאישה שלידו
נלחצה וצעקה "הוא משתגע!! שמישהו יעזור לי!" מוטי השתתק, והביט
באישה. ואז בלי אף מילה הוא הטיח את הראש שלה בחלון, החלון
התנפץ ומוטי קפץ מהרכבת דרכו ורץ עד שהוא לא יכול היה לראות
אפילו את העשן של הרכבת.
הוא היה בשום מקום, וזה היה לו טוב, אבל הוא המשיך להתקדם, הוא
חייב להמשיך להתקדם אין לו שום בחירה בנושא, הוא חייב להתקדם
והוא מתקדם, לכל כיוון חוץ ממזרחה, כי שם נמצא הים ושם נמצא
שחר, במשך שלוש שנים וחצי הוא התקדם, חצה הרים, מישורים,
גבעות, מדבריות, ערים, כפרים, התקדם לכל כיוון: צפונה, דרומה
ומערבה אבל אף פעם, אף פעם לא מזרחה, כי שם נמצא הים ושם נמצא
שחר.
אחרי שלוש שנים וחצי הוא הגיע לעיר, עוד אחת, עוד אחת מכל
העשרות שהוא היה בהן, הוא כבר היה רגיל להתקדם מעבר לערים
האלה, לחצות אותן מכיוון צפון, דרום או מערב אבל אף פעם, אף
פעם לא למזרח, כי המזרח הוביל לים והמזרח הוביל לשחר. הוא חצה
את העיר, כבר לא מביט סביב אפילו, סתם עוד נשמה בלי מטרה בתוך
דיר הנשמות הזה.
הוא חצה את הכביש ונכנס בין הבניינים. ואז כשהוא יצא מבניהם
הוא ראה מולו את השמש שוקעת, השמש שהוא כל כך אהב, השמש
שהזכירה לו שהוא מתרחק משחר, שוקעת לתוך הים...
הוא התקרב אל השמש בצעדי יאוש, חצי מטורף מתסכול לא יכול אפילו
לצעוק לא יכול אפילו לבכות, הוא התמוטט על החול כמו באותו יום,
התמוטט בלי שום רצון לקום בלי רצון לחיות, השמש בגדה בו, העולם
בגד בו.
"כל השנים האלה היו בזבוז.. אני לא יכול לברוח, לאן שאני הולך
יש ים, הים בכל מקום, מקיף את כל העולם, את כל בני האדם, אפילו
השמש לא יכולה לברוח.."

הוא קם על הרגלים, הביט בשמש, הביט בים, הוריד את החולצה...
והלך להציל את שחר.