ימי חמישי הם הימים האהובים ביותר על רועי. בגלל ההוקי. עלי הם
השנואים ביותר. בגלל ההוקי. אם בעלי לא מגיע, אני אמורה
להתייצב בשעה שבע בערב ולצפות בעדת חוליגנים המנסה להרוג את
הבן שלי. אולי זה נשמע דרמטי אבל זה לא רחוק מהאמת. בגלל השעה
חשבתי שהצלחתי להמנע מהמשחק. ההודעה: "נורית מותק, מצטער
שנפלתי עליך ברגע האחרון, אבל אני תקוע בתנועה. אני לא אספיק
להגיע למשחק. סעי בזהירות. יורד מבול" בקול ממהר, טרפה את כל
תכניותיי. החזרתי לו צלצול: "מה כבר עשית, למה אתה קורא לי
נורית מותק?" במקרה הצלחתי לתפוס אותו. והוא, באותו קול ממהר
ענה: "נוריתי, בחייך, לא עכשיו. אני בדרך ומנסה לסגור מיליון
דברים." הייתה לי ברירה?! כבר רבע לשבע. נכנסתי למכונית.
ניסיתי לטוס. בזהירות. ירד מבול ואי אפשר היה לראות ממטר.
רתחתי והדיווחים על התאונות בדרך לא שיפרו לי את מצב הרוח. אני
שונאת הוקי קרח. אני הולכת רק כשאין לי ברירה. אבל אם צריך
להודות על האמת אז לא הצלצול ולא העיכוב שלו גרמו לי לכעוס כל
כך. כבר מהבוקר הצלחתי להכניס את עצמי לכעס גדול. הוא לא הזכיר
את יום הנישואין שלנו. לא רמז, לא מילה קטנה. כלום. מאוד לא
אופייני. הוא לא כזה. לא אמרתי כלום. אבל אם הוא שכח, הוא
בצרות. זה לא מתאים לו. אף פעם הוא לא שוכח. הוא לעולם אינו
שוכח דבר. נכון, הוא מאוד עסוק אבל לכל דבר יש גבול. לא, לא
השתמשתי בילדים. אני לא מאלה שמשתמשות בילדים כדי להזכיר
לבעלים שלהן דברים. זה כבר באמת פתטי. אבל עוד יותר פתטי זה
לגלות אחרי כל כך הרבה שנים שהוא כמו כולם. עברתי מתחנה
המדווחת על המצב בדרכים לאחרת.
נפלתי על Coldplay.

Honey you are a rock
Upon which I stand
And I come here to talk
I hope you understand

זה די מדהים איך גבר זר מאנגליה, הצליח להגיד בדיוק את מה
שרציתי לשמוע בקול כזה שמתעלס עם הצוואר שם בדרך לאוזן.

The green eyes
Yeah the spotlight
Shines upon you

לחצתי עוד קצת על הגז וקיוויתי שלפחות אגיע לפני המחצית.

קניתי קפה חם בדוכן ותפסתי את מקומי בשורה השניה. על הקרח
ממוקמים שוער וחמישה מחליקים. רועי הוא המתקיף המרכזי. סטיבן
בדיוק מעביר לו את הפאק, הדיסקית הקטנה הזאת שמעבירים אותה
בעזרת מקל, והוא, רועי, תוך החלקה מהירה על הקרח, מניף את המקל
וחובט בה הלאה. פאף הדיסקית טסה, הקבוצה השניה מנסה לחסום.
המשחק מהיר וללא רחמים. השחקנים מחליקים על הקרח במהירות,
מתנגשים בקולות של ריסוק, ניתכים כנגד הלוחות שמסביב לזירה
ומתקלים זה את זה באיזו הנאה לא ברורה. "רועי, תזהר מג'ון!"
אני צורחת בתקווה שהוא ישמע בתוך הסבך בו הוא נמצא. קר כאן
ואיש אינו מקשיב להוראות שלי. כבר מהמשחק הראשון משהו מאוד
בסיסי לא ברור לי. אם קיבלו את רועי, הבן שלי, לקבוצה וחושבים
שהוא כל כך מוכשר, לדעתי, מן הראוי למסור לו את הדסקית. יש
לפנות לו את הדרך ולתת לו לעשות את מה שהוא יודע לעשות. אבל,
לא. משום מה דווקא ברגע שהדיסקית מגיעה אליו כולם, בתזזית
מטורפת רודפים אחריו ומנסים להכשיל אותו. מאוד קשה לצפות
במהלכים האלה. לא אחת גם הגעתי איתו לחדר המיון. את גבתו
השמאלית חוצה באלכסון צלקת. היא כבר כמעט נעלמה לחלוטין, אבל
השאריות שלה מוסיפות איזה נופך מסוכן לתווי פניו. הבנות עוקבות
אחריו. אינני יודעת אם זה בגלל הצלקת, או אולי כי הוא שקט
ומסתורי או כי הוא לא מבין מה הן רוצות ממנו. הן מסביבו. ובגלל
זה שאני יותר נגישה ממנו, במשחק הן יושבות סביבי. דיאן היא ממש
מתוקה. היא נוהגת לטפוח לי על הברך בעידוד ובקול משועשע, כשאני
עוצמת את העיניים ברגעים הכי חשובים של המשחק היא מדווחת לי
"עוד שניה, אל תדאגי, הוא עבר את ג'ון, מייק לא הצליח לתפוס
אותו אבל סטיב הצליח לשמור על השער שלהם". גייל הבטיחה לי בקול
רציני עוד בהתחלת העונה ש"בסוף תתרגלי". אבל זה לא כל כך עובד
ככה. כלום לא עוזר. למשחק הזה לא התרגלתי. והאמת היא שאני לא
יכולה לסבול אותו. אני חושבת שאני גם מצליחה לבלבל את כולם.
ברגעים הכי קריטיים כשאני צועקת "רועי, תזהר!" לוקח לאנשים
מסביב איזו שניה כדי להבין אל מי אני צועקת. פעם שאלתי אותו אם
הוא בכלל שומע את הצעקות שלי כשהוא שם עסוק בזירה. העיניים שלו
רקדו והוא אמר "אמא, את כל כך מצחיקה אותי עם ההוראות שלך שאני
שוכח כמה אני עייף." טוב, אני שם על תקן של ליצן. הפעם אני לא
מצליחה להצחיק אף אחד. גם לאורך המשחק אני ממשיכה לבשל את
עצמי. הרי כל דבר טוב נגמר בסוף. חצי עולם מתגרש סביבנו. זה
ודאי הסימן הראשון. וכדי להוסיף על הרוגז שלי השיר של מרטין
המשיך להתנגן לי בראש.

And how could
Anybody
Deny you

ניגון המבשר על שיחה מהקטנים בבית החזיר אותי למציאות.
"הגעת? הכל בסדר?" נו, לפחות הילדים דואגים לי.
"כן חמד, אל תדאג. גמרת שעורים?"
"כן אמא."
"אכלת ארוחת ערב?"
"כן אמא."
"שרפת את הבית?"
"לא אמא."
"יופי, אני רואה שלא הצלחתי לבלבל אותך".
"אמא, אבא נכנס הביתה, אמר לי רק שלום קטן והסתגר במשרד שלך.
כשהצעתי לו ארוחת ערב הוא צעק עלי שקלקלתי לו משהו במחשב. לא
הבנתי את מה. הוא אמר שאני לא אפתח את הדלת עד שהוא יצא. . ."
חתכתי את הסיפור שלו.
"שאני אבין, אתה מלשין על האבא שלך?"
"לא אמא. תהני מהמשחק. ביי"
מה לעזאזל הוא עושה במשרד שלי? המחשב שלי יכול להפעיל את תכנית
האטום האמריקאית. מה הוא מחפש שם?!
שרון על ידי ניסתה לברר אם רועי הזכיר אותה. "הוא סיפר לך
שאתמול עבדנו ביחד על המעבדה בפיזיקה?" השאלה שלה חילחלה לתוך
הרעל שטייל לי במוח. ראיתי אותו יושב מול המסך, נועץ מבט מסומם
בבחורות עם סיליקון באתרים מפוקפקים. היא חזרה על השאלה. הפעם
ביתר תקיפות. מה אני אגיד לה, שאני טרודה בשאלה אם אבא של רועי
שקוע עכשיו בבונבונים מתוקים ושזופים באיזה מקום אקזוטי?!
במקום לבקש ממנה שכבר תעזוב אותי בשקט עניתי לה בחביבות אמהית
"שרון האני, עוד לא יצא לרועי ולי לשבת ולדבר. אתמול הוא לא
ישן בבית והיום הוא המשיך לאימון מיד אחרי בית הספר." העיניים
שלה כבו. העיניים שלי נדלקו. "מה העניינים שרון? הוא עזר
לדניאל לשפץ את המכונית שלו ונשאר כבר לישון שם. יש איזו
בעיה?" היא נענעה בראשה. כשסימנתי לעצמי לברר עניין עם רועי,
הסלולאר שלי שוב השמיע את הניגון שלו.
"נו, איך המשחק?"
"למה לא באת ישר למשחק?!" יריתי עליו בשאלה. ממש נפלא. אני
נשמעת כמו כלבה.
"רועי, תזהר! סטיבן מאחוריך. . ."
"מה אתה אומר?"
"אני רואה שאת שקועה במשחק."
"איך אפשר להתעלם ממה שהולך כאן. לא שמעתי את מה שאמרת. אתה
בא?"
"אתה עייף?" ברור שהוא שכח. אלוהים, איזה יום!
"טוב, נפגש בבית. תלך למיטה." לא טוב. "לך לישון. יתכן שאני
אתעכב כאן עם רועי. חבל על הזמן שלך."
"להתראות"
"ביי"
Honey you should know
That I could never go on
Without you

בטח.

"מה קורה לך, את לא רוצה להגיד לרועי מילה?" הקול של דיאן קטע
את חלומותי.
"המשחק נגמר! מי ניצח?"
המבט של דיאן היה קצת מודאג. "את בסדר?"
"כן האני, אל תדאגי אני פשוט מוטרדת ממשהו בעבודה. בואו נלך
לברך את רועי."
רועי זרח. העיקר שהוא לא נפצע.
"אמא, כמעט לא שמעתי אותך היום. מה קרה?" חבטתי לו על הקסדה.
"נראה אותך גיבור בלי כל המגנים האלה." כולם צחקו.
"אנחנו הולכים לאכול פיצה. נפגש בבית."
"תנהג בזהירות."
הודיתי לאלוהים שאני יכולה לנסוע הביתה לבד. שאף אחד לא יבלבל
את המוח.
That green eyes
You're the one that I wanted to find
And anyone who tried to deny you,
Must be out of their mind

הגעתי הביתה. בחוץ חנתה מכונית ביואיק. ישנה. מהאוניות האלה
שכבר כמעט לא רואים היום. זה לא היה היום הנכון לאורחים. זה גם
לא המקום בו אנשים מגיעים אליך הביתה ללא הזמנה מראש. חשבתי
לעשות סיבוב ולהיעלם לתוך החושך. במחשבה שניה שום דבר לא משך
אותי מחוץ לבית. לחצתי על דלת המוסך ונבלעתי בתוכו. עודד בא
לקראתי. הוא לא נראה עייף. הוא הציץ לי לתוך העיניים. חיבק
אותי חזק.
"טוב שבאת. הגעת בדיוק בזמן." כשלא הגבתי הוא הרחיק אותי קצת
ממנו "את מרגישה טוב?" הוא שאל קצת מודאג.
"כן, הכל מאה אחוז. חשבתי שאתה עייף."
הוא הצמיד אותי חזרה והצחוק הדהד לו בחזה ישר לתוך האוזן שלי.
הוא התכופף קצת ולחש לי באוזן בקול של מתבגר. "baby, הצלחתי
לשכנע את אבא שלי לתת לי את המכונית." הוא הוציא מהכיס שלו
צרור מפתחות שסמל של Avis, החברה להשכרת רכב, היה עליהם, והזיז
את גבותיו בזימתיות מופגנת. שקעתי לתוכו בהקלה. הוא לא שכח.
"מה קורה איתך?" הוא שאל בהיסוס.
"אתה מכיר את הבדיחה על האיש שחיפש ג'ק למכונית?"
"זה שסתם חימם את עצמו?"
"כן."
"אז?"
"ככה עבר עלי היום."
הוא הוביל אותי החוצה. פתח את הדלת של הביואיק. נכנס למושב
הנהג. הכניס c.d לחריץ המתאים. הקול של  קריס מרטין מילא את
החלל.

Honey you are a rock
Upon which I stand
And I come here to talk
I hope you understand

במקום ההמשך עם העיניים הירוקות בא קולו של עודד ששר לעיניים
כחולות:

The blue eyes
Yeah the spotlight
Shines upon you

וכך השיר המשיך להתנגן עם השינוי הקל לכל אורכו.
פרצתי בצחוק. לא יכולתי להפסיק לצחוק.
"נורית?"
הקול שלו היה כולו סימני שאלה.
"ערכת את השיר על המחשב שלי!" הצלחתי לבסוף להשלים את המשפט
בין צחוק לחרחור.
"וזה מצחיק?"
"לא. זה מושלם."