תושיה. אני חייבת לגלות קצת ממנה. עכשיו.
ועכשיו מה שבא לי זה דווקא סיגריה.
סיגריה ולא תושיה, ככה זה, כנראה שיש חיות שמחפשות ריגושים
מהירים. כמו שיש כאלו שמתכננות את הציד שלהן לפרטי פרטים,
אורבות בסבלנות וממתינות לרגע הנכון ואז...
מגלות תושיה במסווה של אינסטינקטים מושחזים.
תושיה ודיוק. חייבת לדייק, לא להתפזר, לא לתת לרגש להשתלט לי
על אוצר המילים כמו שבדרך כלל זה קורה ומותיר אותי עם סיפור
עמוס ב"ירח" ו"הוא".
וגעגועים.
אבל בזה אני לא שולטת.
מפתיע לא?
אומרים שסופר צריך לעשות בריין סטורמינג בכל פעם שהוא בא לכתוב
משהו. בריין סטורמינג מטורף כזה שמשאיר אותך עם שניים שלושה
רעיונות שסביבם אמורים לטוות את העור והגידים והבשר של כל
העסק.
אני רק חושבת על טיפת דם וישר מחווירה. אפילו מתחת לציפרניים
נעשה לי לבן . והקצוות של השפתיים שלי מכחילות כאילו טבלו אותי
בדלי מלא קרח. או אולי באמבט.
בכלל, למי יש כח לכתוב משהו אחרי שכותבים שטויות בלי הפסקה
במשך עשרים דקות? אפילו אחרי שאני קוראת חצי שיר יוצא ממני כל
החשק לנסות בכלל. בעיקר אם זה חצי שיר משובח
פואמה ששואבת אותי ומילים שעושים לי חלושס' בברכיים. לא שזה
חכמה גדולה כי הברכיים ממילא לא משהו.
חשבתי על לחזור בתשובה.
אבל לא בגלל הברכיים.
לא בגלל האור המופלא שנגלה אלי באיזו הרצאה על מסתורי הקדושה
שבדת וגם לא בגלל המיאוס שהלב מרגיש לעיתים בשגרה ה"חטאנית" של
חיי ההוללות התל אביביים של סטודנטים.
חשבתי לחזור בתשובה רק ורק בגלל הנדנוד המרגיע ( קדימה/אחורה)
שעושים כשמתפללים, וברוך השם יש מספיק תפילות למלמל שוב ושוב
מהתחלה לסוף וחוזר חלילה קדימה אחורה קדימה אחורה...
רק לכתוב את זה עושה לי לישון בבטן.
אין כמו להתנדנד. ואי אפשר ככה כשמתחשק, ברחוב או באוטו. לא
סתם אני נרדמת כל לילה על הנדנדה שבחוץ ומתעוררת עם צואר תפוס
ולחיים מלאות אגלי טל .

איזה מזל שזה לא מצב חירום אמיתי.
שלא באמת צריך לגלות תושיה
כי הכלבה ממש לא חושבת להופיע. הרבה זמן לא התעלמו ממני ככה.
איזה מזל שאין פה מחבל ושאני לא מאבטחת שצריכה להוריד אותו
בירייה אחת. בטוח הייתי יורה לעצמי בבוהן או משהו מביך
בסגנון.
אין לי ספק בכלל. ככה זה כשלא מקובמבנים עם תכונות מועילות
ממש.
חוש הומור למשל. זה נחמד והכל, אפילו עוזר לפעמים במסיבות או
בדייטים כושלים אבל אם הייתי מאבטחת ומחבל היה בא... כנראה שזה
לא היה נפתר בבדיחה על יהודי ערבי ונוצרי.
בגלל זה אני אומרת.
יש תכונות שהן מאסט.
תכף נגמרת לי החפיסה ואני מרגישה כמו באיזה קליפ של קיילי
מינוג וג'ייסון דונובן שהם מפספסים אחד את השניה שם כל הזמן.
ככה זה עם תושיה.
אני חושבת שהבריזו לי.