הייתי הילד הכי קטן בכיתה, וכך יצא שגם הבר מצווה שלי הייתה
אחרונה - בקיץ שבין כיתה ח' לכיתה ט'. לא רציתי להכביד על
ההורים שלי מבחינה תקציבית, ולכן ערכתי בעצמי את רשימת
המוזמנים. 35 חברים בכיתה, 65 איש במשפחה, ואליהם מצטרפים עוד
מספר מצומצם של מכרים. לא הרבה. בסך הכל 250 אנשים קיבלו
הזמנות.
אני לא רוצה לרדוף אחרי השקל, אולם נראה לי שכולם התקמצנו
במתנות. כולם, פרט לדודה אסתר. דודה אסתר הייתה האחות הצעירה
של אמא שלי מבין שלוש אחיות, והיא העניקה לי עט עשוי זהב, עליו
חרטה בפשטות "ל-10 ב-13 מ-3". נורא החמיא לי כשכינתה אותי
"10", והעדפתי את המתנה שלה על פני כל הספרים שעד היום מעלים
אבק אצלי בכוננית. מאותו היום חתם העט של דודה אסתר על קבע
אצלי בכיס, קרוב קרוב לארנק.
כולם קינאו בי על העט היפה. גד, החבר הכי טוב שלי, טרח להזכיר
תמיד שהוא לא מקנא בזה שיש לי, אלא בזה שגם לו אין.
הנהלת בית הספר שלנו החליטה לבצע ניסוי במחזור שלנו, ולהתחיל
ללמד חיבור כבר בכיתה ט'. המנהל סבר כי גיל החשיפה למידע
'מסווג' יורד עם השנים, והוא רצה להוכיח למשרד החינוך את
נכונות התיאוריה שלו על חשבוננו. בכל אופן, לא התרגשתי מהשיעור
הזה במיוחד, כמו גם מכל שאר השיעורים. גיל התיכון הוא גיל
ההתבגרות, וצריך גם לכייף. כך גם המבוגרים אומרים, לא?
כך קרה, והמבחן הראשון שלנו בשנה הראשונה בתיכון היה בחיבור,
איך לא. המורה הטיל מטלת כתיבה על הנושא 'איך עברתי את הקיץ',
ואם לא די בזה, הוא גם רצה דוגמאות ספציפיות ולתאר אותן במלואן
באופן סובייקטיבי. כמו שאמרתי, לא ייחסתי לשיעור חשיבות
מיוחדת, ולכן גם לא טרחתי להביא קלמר וכלי כתיבה. התבוננתי
בצדדים ובחנתי מסביב. כולם היו עסוקים בכתיבה, ולא היה ממי
לבקש עט בלי להפריע למהלך הבחינה ולהרתיח את המורה, שגם כך רתח
מחום (בית הספר שלנו עדיין לא קיבל ממשרד החינוך  תרומה להתקנת
מזגנים). נזכרתי בעט הזהוב ושלפתי אותו מהכיס, כרומח ביד
האביר.
לא היה לי כח להתרכז בכתיבה יתר על המידה, ולכן החלטתי לכתוב
על עוד מקרה מיני רבים, על איך שרבתי עם גד בגלל ילדה מעצבנת,
ועל איך שהשלמנו למחרת. בסיום הסיפור החלטתי לתאר קצת על
חשיבות הקשר שבין חברים טובים, ועל כך שאדם לא מסוגל להתמודד
עם בעיות לבד, ללא סיוע מחבריו הטובים. בקיצור, התחנפתי. ידעתי
שמורים אוהבים כשיש מוסר השכל מטופש בכל חיבור. את מלאכת
הכתיבה סיימתי כעבור עשרים דקות, ורצתי לחצר לבעוט קצת בכדור
ביחד עם גד שהחליט להבריז מהשיעור.
כעבור יומיים, חזרתי לבית באיחור עקב מרדף אופניים מהיר
ועצבני. אמא ודודה אסתר חיכו לי בסלון, בעודן משוחחות על דה
ועל הא.
- "הגיע היום מכתב מבית הספר".
אמא דיברה אליי, אולם לא התאמצה להרים את עיניה מכוס הקפה
המהול שעמד לפניה על שולחן הכתיבה הנמוך. ציפיתי לגרוע מכל.
החיים עצמם לימדו אותי לחיות, ובאחד השיעורים למדתי שתמיד כדאי
לחשוב שקרה משהו ממש ממש רע, וכך לא להיות מופתע במיוחד במידה
וזה נכון. במקרה וזה לא כל כך נורא, אז עוד יותר טוב. מי לא
מסכים עם זה? כך פעלה החשיבה שלי גם במקרה נתון זה. התחלתי
להעביר זכרונות של השבוע האחרון, ולחשוב על הסיבות בגללן יכל
בית הספר לשלוח מכתב לגביי.
- "אני לא שברתי החלון בחדר המורים, ולאף אחד אין הוכחה
כנגדי". באמת לא היו עדים למעשה כשאני וגד פגענו עם הכדור
בחלון. רציתי להמשיך לטעון את חפותי, אך אמא הפסיקה אותי
באמצע.
- "המורה שלך לחיבור כותב שהוא בדק את המבחנים ו..."
- "והוא נורא מאוכזב ממני", המשכתי אותה, "אמא תביני, היה ממש
חם, ולא היה לי כח להתרכז".
- "דווקא הוא כתב שיש לך כישרון מיוחד שהוא לא פגש בחייו".
פערתי את פי כרוחב החלון ששברנו. לזה באמת לא ציפיתי. אמא
המשיכה להקריא לי.
- "תשמע מה הוא אומר, 'הילד כותב בסגנון שלא היה מבייש אף את
גדולי הסופרים של זמננו' ".
ידעתי שאלו סתם דיבורים. אני לא יכול לכתוב בסגנון של סופרים,
מכיוון שמעולם אפילו לא פתחתי ספר. אפילו לא דפי זהב. הבטתי
באמא ובדודה אסתר. הדודה חייכה אליי, והצביעה לעבר העט שהציץ
לי מתוך הכיס. הורדתי את העיניים לעט, ושוב אל הדודה. היא
הרימה את אצבעה והדביקה אותה על שפתיה. לא יכולתי לעמוד שם.
עליתי בריצה לחדר שלי והתיישבתי ליד השולחן.  שלפתי מחברת ריקה
מהמגירה התחתונה, פתחתי אותה, והנחתי את העט על הדף הריק.
עיינתי בו כמו בתינוק שאך נולד. הבנתי שבגללו, או יותר נכון
בזכותו, משהו בי השתנה. משהו, שחוץ מלשנות אותי לנצח, יכול גם
לקבוע גורלות להמונים. החלטתי לכתוב על עולם שסובב סביב עם
מיוחד, ועל הקשר שלו לדבר שעליון ממנו. כמו היחס בין הכתיבה
שלי לעט הזהב. סיפורים על אבות אומה, ועל חורבן ובניית משכנו
של העם המיוחד. לדודה אסתר הקדשתי סיפור על מלכה יפיפייה
שהצילה את עמה מאבדון בידי רודן אכזר. סיימתי כעבור מחצית
השעה, וירדתי לסלון עם ערימת דפים בידיי.
- "הנה", אמרתי לדודה אסתר, "תודה על העט. אני חושב שהבנתי למה
הענקת לי אותו". היא חייכה.
- "ידעתי שתבין. אתה כל כך מיוחד". היא הביטה בערימת הדפים
שלפניה. על הדף העליון היו רשומות שלוש אותיות בראשי תיבות:
'תנ"ך'.